שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דין צפון קוריאה כדין מצרים? רודנים על הכוונת
    בתוניסיה ובמצרים הצליחו המוני מפגינים להדיח את המנהיגים ששלטו בהם שנים רבות ביד ברזל, ובכך נתנו את האות לגל של התקוממויות עממיות במדינות שכנות. ynet בדק עם מומחים אם מדינות נוספות בעלות משטרים ריכוזיים - לאו דווקא בעולם הערבי - יכולות להפוך למוקד המהפכה הבאה. החדשות הרעות: אל תצפו לשינוי בקרוב. החדשות הטובות: הכול יכול לקרות

    זיין אל-עבאדין בן עלי (בתוניסיה) וחוסני מובארק (במצרים) הודחו מהשלטון בארצם למרות שאיש לא דמיין לעצמו ש"הרודנים הערביים בעלי יד הברזל" יילכו הביתה - דווקא בעקבות הפגנות מחאה לא אלימות. גם משטרו של מועמר קדאפי בלוב, שנחשב זה שנים ליציב ואיתן כלפי חוץ, מאותת בשבוע האחרון כי ייתכן שזוהי דרכו האחרונה - שוב, בניגוד לכל התחזיות.

     

    טלטלה במזרח התיכון - עדכונים שוטפים ב-ynet:

     

    ובעוד שירדן, תימן, סעודיה, בחריין ועיראק קיבלו השראה מהמהפכות המוצלחות בתוניסיה ובמצרים ומרימות בימים אלה את ראשיהן כדי להגיד לשליטיהן "עד כאן!", נשאלת השאלה אם מדינות נוספות - לאו דווקא בעולם הערבי - בעלות משטר דיקטטורי, טוטליטרי, או "דמוקרטי למראית עין בלבד", יכולות להפוך למוקד של המהפכה הבאה.

     

    ynet בחר לענות על השאלה באמצעות סקירה של שש מדינות, שלא ידועות בכיבוד זכויות אדם ובניהול הליכים דמוקרטיים תקינים. לא בטוח שהתוצאה שמוגשת לפניכם תעלה חיוך על פניהם של שוחרי הדמוקרטיה, אבל החדשות הטובות הן: הכול יכול לקרות.


    הכל התחיל כאן. נשיא תוניסיה בן-עלי והצעיר שהפיל אותו (צילום: AFP)

     

    צפון קוריאה: "מהפכה במדינה המבודדת? תעברו הלאה!"

    הכלכלה שלה במצב קשה, תושביה סובלים זה כמה עשורים ממחסור חמור ביותר במזון ומרעב גדול, ואילו שלטונותיה עומדים על שלהם ומסרבים לבקש סיוע בינלאומי. לכך מתווספת העובדה שזכויות האדם והאזרח בה נרמסות באופן ברוטלי - בצורה שיטתית. האם המהפכה העממית הבאה עשויה לבוא מכיוון צפון קוריאה?

     

    "ההנהגה הנוכחית בצפון קוריאה מספיק חזקה כדי לשמור על עצמה מהתקוממות עממית בנוסח אלה שפרצו בעולם הערבי", אומר ל-ynet ד"ר גיא פודולר, המלמד בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. לדבריו, "קים ז'ונג-און, השליט הבא של המדינה ובנו של קים ז'ונג-איל, חזק מספיק כדי לשמור על האחיזה בארצו".

     

    ד"ר פודולר מונה שתי סיבות עיקריות לכך שגלי ההתקוממויות בתוניסיה, מצרים, לוב ומדינות נוספות בעולם הערבי, לא עשויים להציף את המדינה הקומוניסטית המבודדת.

     

    "צפון קוריאה היא מדינה סגורה לחלוטין בכל המובנים. אין בה אינטרנט, לאזרחים אין מחשבים והערוצים היחידים שמשודרים בטלוויזיה שייכים לשלטון", אומר ד"ר פודולר ומוסיף כי "מי שחושב שניתן למצוא את קול מחאה בגלי האתר - בתחנות רדיו פירטיות לדוגמה - נידון לכישלון מראש". לדבריו, הסיבה לכך היא שמכשירי הרדיו שנמצאים ברשות תושבי צפון קוריאה מקובעים על תדרים ממשלתיים, והשלטונות עורכים באופן תדיר ביקורי פתע בבתי מגורים כדי לוודא שהמצב נשאר כך.  


    בצפון קוריאה זה לא היה קורה. סיאול נגד קים ז'ונג-איל (צילום: רויטרס)

     

    אך מה בדבר צפון קוריאנים ששהו בחו"ל ושבו לארצם? האם אינם יכולים להעביר את בשורת המהפכות בעולם הערבי לבני עמם? ד"ר פודולר אומר כי "צפון קוריאנים ששבים לארצם נלקחים ל'טיפול מיוחד' כדי לבחון עד כמה הושפעו ממה שראו במהלך שהותם בחו"ל. השלטונות גם בודקים את האפשרות שאנשים אלה יכולים להוות סכנה כלשהי למשטר, ומי שאכן מוגדר 'מסוכן' מועלם מהשטח ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו. ככה זה כשפיונגיאנג לא רוצה לקחת שום סיכון.

     

    לדברי ד"ר פודולר, סיבה נוספת לכך שגל ההתקוממויות העממיות בעולם הערבי ידלג על צפון קוריאה היא שהשלטון הצליח, על פי הסימנים האחרונים, לבצע העברת שלטון מסודרת ומוצלחת מקים ז'ונג-איל לבנו. קים ז'ונג-און רוּפד בתארים מחמיאים והועלה לדרגה של גנרל גבוה - למרות שלא שירת בצבא, בדומה לאביו שמוגדר עדיין כיו"ר מועצת ההגנה הלאומית. "כדי לבסס את מעמדו נעזר קים הבן בגנרלים שהיו מקורבים לאביו. עד כה נראה שזה עובד", אומר ד"ר פודולר.

     

    ומי שחושב שהפרובוקציות האחרונות מצד ההנהגה בפיונגיאנג, הטבעת ספינה דרום קוריאנית בשנה שעברה והפצצת האי יאונפיאונג שבדרום בנובמבר האחרון, נועדה לשם הפגנת כוחה של המדינה כלפי העולם, מפספס ככל הנראה את מטרתו העיקרית של המשטר הצפון קוריאני. "הפרובוקציות האחרונות נועדו לשלוח מסר לעם הצפון הקוריאני: 'אל תתעסקו איתנו! אל תחשבו על יציאה להפגין ברחובות!'.

     

    איראן: "לא דומה לתוניסיה, מצרים או לוב"

    בשבועיים האחרונים, בהשראת המהפכות המוצלחות בתוניסיה ובמצרים, ניסו תנועות האופוזיציה באיראן לרכוב על הגל ולחדש את הפגנות המחאה נגד ה"דיקקטורה האיסלאמית הדתית" היושבת בטהרן. אולם, בדומה למחאת "התנועה הירוקה" בעקבות התוצאות השנויות במחלוקת של הבחירות לנשיאות ב-2009, גם ההפגנות האחרונות דוכאו ביד קשה ונהרגו בהן כמה בני אדם - רובם מירי כוחות הביטחון המקומיים. 


    בסיס תמיכה רחב לשלטון. הפגנה בעד המשטר האיראני (צילום: AP)

     

    "באיראן, מנגנוני השלטון רחבים ומשומנים יותר מאלה שבמדינות הערביות", אומר ל-ynet פרופ' עוזי רבי, ראש החוג ללימודי המזרח התיכון וראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.

     

    אם בתוניסיה, מצרים ולוב נרשמו מקרים רבים של עריקת חיילים ואנשי כוחות הביטחון לצד של מתנגדי המשטר, ברפובליקה האיסלאמית זה ככל הנראה לא יקרה בקרוב. "משמרות המהפכה והבסיג', הכוחות המתנדבים במשמרות המהפכה, מזוהים אידיאולוגית עם המשטר בטהרן, שזוכה לבסיס תמיכה רחב", אומר פרופ' רבי.

     

    לדברי פרופ' רבי, "למרות הבעיות הכלכליות הרבות במדינה, בהן שיעור אבטלה גבוה ואינפלציה גבוהה, המשטר בטהרן חזק מאוד - וקשוח. יש לו מוטת כנפיים אידיאולוגית רחבה והוא נמצא בתחושה שהוא יכול לנצל את האירועים האחרונים במזרח התיכון כדי להשיג דריסת רגל משמעותית באזור. אפשר למצוא לכך תימוכין במעבר הספינות האיראניות השבוע בתעלת סואץ ובבחישה האיראנית בפוליטיקה הלבנונית ובמדינות ערביות נוספות".

     

    עם זאת, למרות העוצמה שמפגין המשטר האיראני, הוא אינו חסין מביקורת ומאפשרות להיגרר למצב של אי יציבות מבית. "המשטר בטהרן חייב לענות לצרכים של האוכלוסייה המקומית", אומר פרופ' רבי. "הבעיות הכלכליות הרבות במדינה הן 'תולעת' שמכרסמת בלגיטימציה של השלטון".

     

    ומה עושה הנשיא האיראני, מחמוד אחמדינג'אד, אל מול המצב הכלכלי הקשה בארצו והתסכול הגדול של מובטלים רבים? "אחמדינג'אד, שנבחר לכהונה שנייה בצורה מאוד מפוקפקת, מנצל את האירועים האחרונים במזרח התיכון כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית בארצו מהבעיות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות במדינה, אולם לא מן הנמנע שבעיות אלה יאיימו על יציבות המשטר".

     

    אם במצרים, לדוגמה, היו תנועות האופוזיציה חלק בלתי נפרד ממחאת ההמונים שהביאה להפלת הנשיא חוסני מובארק, הרי שבאיראן לא בטוח שדבר דומה יכול לקרות. הסיבה: ברפובליקה האיסלאמית אין מפלגות אופוזיציה.

     

    פרופ' רבי חושב ש"לתנועה הירוקה" באיראן יש משמעות גדולה, אך למרות האותנטיות שלה והזדהות אנשים רבים עמה, העמידה הנוקשה של משטר אחמדינג'אד מנגד לא מאפשרת לתנועה זו לעשות הרבה כדי ליצור שינוי, בדומה לזה שאירע בתקופה האחרונה בעולם הערבי.

     

    סוריה: "אין סכנה למשטר, אבל הכול יכול לקרות"

    בתחילת החודש ניסו פעילים ברשת האינטרנט לקדם - באמצעות הרשת החברתית פייסבוק - "יום זעם" נגד משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה, ברוח המהפכות בתוניסיה ובמצרים.

     

    "המהפכה הסורית השקטה של 2011" כדי "לשים קץ לשחיתות ולעריצות", עמוד הפייסבוק שנפתח לצורך המאורע, זכה ליותר מ-12 אלף "לייקים", אך ברחוב הסורי הוא קיבל קצת פחות אהדה, והדבר היחיד ששטף את הרחובות לאחר תפילות יום השישי היה הגשם ולא ההפגנות. 


    כשאין אחדות באופוזיציה, הוא לא צריך להיות מודאג. אסד (צילום: AFP)

     

    ד"ר מרדכי קידר, מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, תולה את הסיבה לכישלונה של מחאה רצינית נגד משטרו של אסד בהיעדר אחדות ושיתוף פעולה בין גופים אופוזיציוניים במדינה ובחולשתם לנוכח ידו הקשה של המשטר.

    "מסוף שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-80 הצליח המשטר הסורי לחסל כמעט לחלוטין את תנועת 'האחים המוסלמים' במדינה, והרג כ-30 אלף איש שהיו חברים בתנועת האופוזיציה", אומר ד"ר קידר ל-ynet.

     

    לדברי קידר, ההגבלות הקשות שמטיל המשטר הסורי על רשת האינטרנט (על אף שבאחרונה הסיר את החרם בן 5 השנים על פייסבוק, ר"ס), מקשות על התארגנותה של מחאה עממית משמעותית נגדו.

     

    "המהפכות האחרונות בעולם הערבי הן תוצאה של אירועים שהבשילו באיטיות - בשל אופיו של עולם זה - ולדעתי כל מה שקורה היום הוא תגובה מאוחרת לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק", אומר ד"ר רבי, שלפני חודשיים העריך בבלוג שלו שהפיגוע בערב השנה החדשה בכנסייה הקופטית באלכסנדריה יוביל ל"עיראקיזציה של מצרים".

     

    ד"ר קידר לא מוכן להתנבא בדבר האפשרות שגם משטרו של אסד יידע מחאה עממית כה עצומה שתביא להפלתו, אך הוא אומר כי "הכול יכול לקרות. אי אפשר לשלול שום דבר, אך גם אי אפשר לגזור מסקנות מן העבר לגבי העתיד".

     

    בלרוס: "הדיקטטורה האחרונה באירופה מעדיפה יציבות"

    "לא תהיה הפיכה בבלרוס". כך, בנחישות האופיינית לו, התבטא בדצמבר האחרון נשיא המדינה אלכסנדר לוקשנקו. דבריו של לוקשנקו נאמרו יממה אחרי הפגנות האלפים שפרצו בבירה מינסק במחאה על ניצחונו המפוקפק, של מי שזכה לכינוי "הדיקטטור האחרון באירופה", בבחירות הראשונות שנערכו במדינה מאז 1994.

     

    את התואר המפוקפק "הדיקטטור האחרון של אירופה" קיבל לוקשנקו מנשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש, שארצו הרחיבה בשנה שעברה את הסנקציות על המדינה הסובייטית לשעבר במטרה ללחוץ עליה לבצע רפורמות דמוקרטיות.   


    ההפגנות נגד בחירתו של לוקשנקו דוכאו ביד קשה. מינסק (צילום: רויטרס)

     

    "יעדי העיצומים הם בכירים ואזרחים שחותרים תחת המוסדות הדמוקרטיים, אחראים להפרות של זכויות אדם או נאשמים בשחיתות", אמר הבית הלבן בהודעה על הרחבת הסנקציות וכיוון את דבריו, באופן שאינו משתמע לשני פנים, ללוקשנקו.

     

    האם יש סיכוי שהדיכוי הקשה של זכויות אדם בבלרוס, לצד מצבם הכלכלי הקשה של אזרחי המדינה, יבוא לידי סיום - בהשראת המהפכות המוצלחות בעולם הערבי? "השלטון בבלרוס מודאג מההתרחשויות האחרונות בעולם הערבי ורמז כי הן מאורגנות על ידי המערב, אך המסר שהוא דואג להעביר לאזרחי המדינה הוא: "אצלנו זה לא יקרה!", אומרת ל-ynet ד"ר דינה זיסרמן-ברודסקי, המלמדת במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.

     

    ד"ר זיסרמן-ברודסקי, מומחית לפוליטיקה וממשל ברוסיה ובמדינות ברית המועצות לשעבר, טוענת כי לוקשנקו מצליח להיאחז בשלטונו בצורה מאוד מתוחכמת. "מצד אחד הוא נוקט ביד קשה כנגד כל ביטוי של התנגדות או מחאה למשטרו, אך במקביל הוא דואג לרווחתם של בני עמו", אומרת ד"ר זיסרמן-ברודסקי.

     

    לדבריה, רמת החיים בבלרוס אמנם נמוכה מאוד, אך לא קיימים פערים גדולים בין עניים לעשירים במדינה. בנוסף, מערכת הרפואה במדינה פתוחה לכולם ללא קשר למעמד סוציו-אקונומי. "לזכותו של לוקשנקו ייאמר כי הוא דואג לדוגמה לשמור על ההתאמה בין השכר שקיבל כל אזרח במשך השנים לבין סכום הפנסיה שלו לאחר פרישתו", אומרת ד"ר זיסרמן-ברודסקי. 


    בבלרוס מעדיפים יציבות ולא ממהרים להיפטר מהרודן. לוקשנקו (צילום: AP)

     

    המהפכות המוצלחות בתוניסיה ובמצרים זכו לא אחת לכינוי "מהפכות הפייסבוק", לאחר שהפגנות המחאה ההמוניות בשתי המדינות הצפון אפריקנית החלו, בין היתר, כתוצאה מפוסטים שהועלו ברשתות חברתיות וקראו לאזרחי המדינות למחות על דיכוי זכויותיהם ומצבם הכלכלי הקשה.

     

    למרות ההגבלות הרבות שמוטלות בה על חופש הביטוי, גם בלרוס נפתחת בצורה הדרגתית לרשת האינטרנט ולרשתות החברתיות. "אזרחי בלרוס לא מנותקים ממה שקורה בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט. הם גולשים באינטרנט ומטיילים בעולם' והנשיא לא יכול למנוע מהעידן הגלובלי להשפיע גם על ארצו. אך למען האמת, במדינה לא ממהרים להיפטר מהשלטון הרודני וגם לא ממהרים לדרוש דמוקרטיה בכל מחיר", אומרת ד"ר זיסרמן-ברודסקי.

     

    כיצד ייתכן מצב שבו עם שסובל מדיכוי זכויותיו, לעתים בצורה ברוטלית ביותר, בוחר למרות הכול לשמור על המצב הקיים? "מדובר בתופעה שאופיינית מאוד למדינות ברית המועצות לשעבר, ובבלרוס המצב לא שונה", אומרת ד"ר זיסרמן-ברודסקי.

     

    "אם יידרשו אזרחי בלרוס לבחור בין מחאה המונית למען הקמת דמוקרטיה אמיתית - שעלולה מהר מאוד לגלוש לפסים אלימים ולחוסר ודאות - לבין שמירת המצב הקיים, סביר להניח שרובם יבחרו באפשרות השנייה. מדינה יציבה היא ערך נעלה עבורם, כמו גם עבור אזרחי מדינות אחרות שהיו בעבר חלק מברית המועצות", אומרת ד"ר זיסרמן-ברודסקי ומוסיפה: "נכון שהבלרוסים עייפים מהשלטון המושחת, אבל זה לא אומר שימהרו להפיל אותו".

     

    האם לאופוזיציה במדינה יש סיכוי להרים את ראשה ולהפיל את לוקשנקו מכסאו? לדברי זיסרמן-ברודסקי, "למרות שהמשטר הבלרוסי מתיר לתנועות אופוזיציה לפעול במדינה, הוא דואג לדכא אותן באלימות גדולה - ברגע שהוא חש כי נשקפת סכנה ליציבותו".

     

    סודן: "דווקא השסע העמוק מקשה על התקוממות מוצלחת"

    לאחר שצפה באירועים האחרונים שטלטלו את שכנותיו, הפנים נשיא סודן, עומר אל-באשיר, את השלכותיה של מדיניות ביד ברזל והבטיח בתחילת החודש לעמו "עתיד של חירויות וממשלה שפועלת בפתיחות".

     

    האם למרות הבטחותיו של באשיר, שנודע בדיכוי חסר פשרות של גילויי התנגדות למשטרו, יחליט העם הסודני כי הגיעה העת לשים סוף למשטרו הכושל והמושחת?  


    למרות הבעיות הרבות, מנהיג את סודן מאז 1989. באשיר (צילום: רויטרס)

     

    "במשטרו של באשיר יש סדקים עמוקים ורחבים, אך הוא עדיין מצליח להחזיק בשלטון חרף כשלונותיו האחרונים, בהם פיצולה הקרוב של דרום סודן ממדינת האם שלה במה שנתפש כאיבוד איבר חיוני מגופה של המדינה", אומרת ל-ynet פרופ' יהודית רונן, מומחית לסודן, ללוב ולמזרח התיכון, חוקרת במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.

     

    לדברי פרופ' רונן, "באשיר - שעלה לשלטון ב-1989 - מתקשה לשלוט על המדינה בעלת השטח הגדול ביותר באפריקה (2.5 מיליון קמ"ר), וזאת בשל שסעים עמוקים בין הריכוזים האתניים, הדתיים והגזעיים במדינת הענק, שאין בהם כל קשר". אך לדבריה דווקא השסעים העמוקים במדינה הם גורם לכך שהיא נשארת יציבה בגלל חוסר האחדות בין כל הריכוזים במדינה.

     

    "מצבם הכלכלי של אזרחי סודן מחפיר והשלטון נגוע בשחיתות", מתארת פרופ' רונן את המצב הנוכחי בסודן. לדבריה, הרווחים הגדולים שזורמים לאוצר המדינה ממכירת נפט יוצאים מהר מאוד מגבולותיה למטרת קניית נשק מסין ורוסיה.

     

    למה צריכה הממשלה בחרטום כל כך הרבה נשק? "משטרו של באשיר מתמודד עם שתי מלחמות - אחת במערב המדינה, בדרפור, והשנייה בדרום, למרות שמעשית הושג שלום עם האזור והותר לו לקיים משאל עם בשאלת התפצלותו מהמדינה", אומרת פרופ' רונן. 99 אחוזים מהמצביעים בדרום הצביעו בעד היפרדות ממדינת האם שלהם.


    בסודן מתחו ביקורת על אובדן איבר חיוני בגוף. הדרום בדרך למדינה (רויטרס)

     

    וכמו בכל משטר רודני טיפוסי, חלק מהכסף שזורם לקופת המדינה מגיע גם לכיסיהם של בכירי השלטון. לפי פרופ' רונן, "במקום למנף את רווחי הנפט לצרכי פיתוח, צמיחה כלכלית והקמת תעשיות במדינה שכלכלתה מתבססת בעיקר על חקלאות ונפט, דואג באשיר לקנות נשק ולחלק טובות הנאה למעגלים הקרובים לו במערכת הפוליטית, בצבא ובכוחות הביטחון. זוהי דרך חשובה בעבור לשמור על יציבות בזמן שהוא נשען למעשה על בסיס תמיכה צר ביותר".

     

    מהפכות מוצלחות כמו בתוניסיה ובמצרים או התקוממויות עממיות כמו אלה שנראו באחרונה בלוב, בחריין, ירדן, ותימן, הן תופעות שאינן נעלמות מעיני העם הסודני.

    "האנשים המשכילים בסודן, בעיקר באזור חרטום ובחלקים מסוימים בצפון המדינה גולשים באינטרנט וברשתות החברתיות, אך הם יתקשו ככל הנראה לארגן מחאה המונית נגד השלטון שרומס את זכויותיהם, מדכא את חירויותיהם וכופה עליהם את ההלכה האסלאמית", אומרת פרופ' רונן.

     

    גם רונן, כמו מומחים אחרים שקדמו לה לא מוכנה להתנבא שגם סודן תדע בקרוב מהפכה משלה. עם זאת, היא אומרת כי "הצעירים במדינה צורבים נרגנות וצריך רק את הטריגר היחיד שיביא לפיצוץ ואולי להפלתו של המשטר".

     

    קובה: "דמוקרטיה? קודם שיוּסר האמברגו האמריקני"

    למרות ההגבלות הרבות שמטיל השלטון הקומוניסטי על כלי התקשורת, גם האי הקריבי אינו מנותק מהאירועים האחרונים שטלטלו ומטלטלים את העולם הערבי. "המהפכות בעולם הערבי הן 'שיחת היום' בקובה, בעיקר בבלוגים הביקורתיים ובטוויטר", אומר ל-ynet עידן רינג, בעל הבלוג "רדיו בבילון" שעוקב אחר חברה, פוליטיקה ותרבות באמריקה הלטינית והעולם המתפתח.

     

    עם זאת, רינג מבקש להדגיש כי ביצוע השוואה אוטומטית בין לוב, מצרים, תוניסיה לבין קובה הוא בעייתי מאוד. "קובה היא אמנם מדינה שאין בה דמוקרטיה והיא שוללת חירויות ומפרה זכויות אדם באופן שיטתי, אך היא איננה דיקטטורה. האחים פידל קסטרו וראול קסטרו אינם רודנים". 


    הומלסים ברחובות? לא באי הקריבי. הוואנה (צילום: AP)

     

    "מערכות החינוך והבריאות בקובה הן הטובות ביותר בכל אמריקה הלטינית. מכל העולם באים לעבור טיפולים רפואיים בקובה. בנוסף, זוהי מדינה שיש בה דיור לכולם ואין בה הומלסים", מונה רינג את יתרונותיה של המהפכה הקומוניסטית באי הקריבי ומוסיף כי "צריך לזכור שמהפכה זו שחררה את קובה ממשטר צבאי אכזרי שזכה לגיבוי מארה"ב".

     

    בדומה למדינות אחרות שנעדרות משטר דמוקרטי, גם בקובה אין תקשורת עצמאית ואין תנועות אופוזיציה, אך לדברי רינג, המשטר הקומוניסטי - ששולט באי זה 52 שנה - משחרר באחרונה את הרסן ואף התיר מכירת מחשבים לאזרחים והכניס את האינטרנט למדינה, שנודעה עד כה בנגישות נמוכה ביותר לאינטרנט.

     

    ובהיעדר אופוזיציה אמיתית ותקשורת עצמאית, עול העברת הביקורת על השלטון הקובני "נופל" בין היתר על הבלוגספירה המקומית. "הבלוגים העצמאיים, בהם של יואני סאנצ'ס, אחת הכותבות החשובות והמוערכות בקובה ובעיקר בעולם, הם הדרך של מתנגדי השלטון בקובה לעקוף את הממשלה. סאנצ'ס היא דוגמה לדיכוי שמטילה המדינה על אזרחיה לאחר שנמנע ממנה לצאת לספרד כדי לקבל פרס בעבור כתיבתה".

     

    "ביטוי נוסף למחאה בקובה הוא תנועת 'נשים בלבן', נשות אסירים פוליטיים שמקיימות הפגנות קטנות ברחובות הוואנה, בדרישה לשיפור תנאי הכליאה של יקיריהם", אומר רינג ומציין כי אחת הביקורות החריפות ביותר שמוטחות כלפי הממשלה הקובנית נוגעת לסוגיית תנאי המאסר של האסירים, בעיקר הפוליטיים. 


    מאוחדים נגד אויב אחד: ארה"ב. חגיגות יום המהפכה בקובה (צילום: רויטרס)

     

    בניגוד למצב במצרים או בטורקיה, לדוגמה, צבא קובה לא משמש על תקן של כוח שמרסן את השלטון ולכן אי אפשר לצפות ממנו שיוביל את "המהפכה הקובנית הבאה". "צבא קובה הוא צבא מהפכני שמחויב אידיאולוגית למשטר. קשה להאמין שהוא יקום נגד הממשלה", אומר רינג.

     

    "הסיכוי לשינוי אמיתי בקובה ולמעבר למשטר דמוקרטי לאו דווקא יגיע מהתקוממות בנוסח זו של העולם הערבי - שסיכוייה לפרוץ בקובה קטנים. הוא גם לא יגיע מלחץ שמפעילים באחרונה הגולים הקובנים, שניסו להשתמש במהפכות בעולם הערבי לטובת מטרתם - אך נכשלו", אומר רינג.

     

    אז מה יביא לדמוקרטיה אמיתית בקובה? "רק הסרת האמברגו האמריקני ארוך השנים על האי תביא לשינוי אמיתי בקובה. אמברגו זה חונק את המדינה ולא מאפשר לה לקום על רגליה ולקדם צמיחה כלכלית ורפורמות משמעותיות". לדבריו, כל זמן שהאמברגו מוטל על המדינה הקומוניסטית, רוב אזרחי המדינה מאוחדים נגד "האויב האמריקני" ולא ממהרים להפיל את השלטון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    העברת שלטון מסודרת ומוצלחת לבן. קים ז'ונג-איל
    צילום: AFP
    צילום: איי אף פי
    מפר זכויות אדם, אבל לא דיקטטור. פידל קסטרו
    צילום: איי אף פי
    היזהר מהבעיות הכלכליות. מחמוד אחמדינג'אד
    צילום: AFP
    "יום הזעם" נגדו נשטף בגשם. בשאר אסד
    צילום: רויטרס
    צילום: איי פי
    "אצלנו זה לא יקרה!" אלכסנדר לוקשנקו
    צילום: איי פי
    הכסף מהנפט משמש לקניית נשק ותשלום טובות הנאה למקורביו. עומר אל-באשיר
    צילום: AP
    מומלצים