הסמן הקיצוני של הזרם המרכזי: הרב שלא ידע להתפשר
הרב שמואל אוירבך, שמעריציו מתארים כאדם רך ונוח, רצה בסך הכול ללמד תורה ולהעמיד תלמידי חכמים במקום הילדים שלא היו לו, אך מצא את עצמו במרכזו של פילוג היסטורי בציבור הליטאי, שכלל עימות חסר תקדים בין חלקים בזרם החרדי המרכזי למוסדות המדינה. האם פטירתו תפרק את הפלג הירושלמי? פרופיל
הרב שלמה זלמן אוירבך, שנפטר ב-1995, היה ממנהיגי היהדות החרדית ואחד מפוסקי ההלכה החשובים במאה ה-20. מספרים שכראש ישיבת "קול תורה", הפועלת בשכונת בית וגן בירושלים, ביקש אחד התלמידים את רשותו לנסוע לצפון הארץ כדי להשתטח ולהתפלל על קברי צדיקים. תשובת הרב: למה לנסוע עד הגליל? לך להר הרצל, זה כאן לידינו. שם, בחלקת הצבאית, טמונים צדיקים גדולים שמסרו את נפשם למען עם ישראל.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
בנו של רבי שלמה זלמן, הרב שמואל אוירבך, שהלך אמש (שבת) לעולמו, ייצג, כך נראה, את ההיפך הגמור מאביו: בעוד שהאחד נודע כמאיר פנים לכל אדם, מנהיג דתי שנהג כבוד גם ביריבים אידיאולוגיים שחלקו עליו בהלכה ובהשקפה, עיקר פרסומו של השני היה דווקא על רקע קנאותו הדתית ומאבקיו הציבוריים חסרי הפשרות. אם האב דירג את חיילי צה"ל כצדיקים, הרי שהבן נלחם בכל כוחו בגיוס חרדים וקרא לבזות את המשרתים - הוראה שגרמה אף לתקיפות פיזיות של לובשי מדים. הרב שלמה זלמן היה סמל לאחדות וכבוד הדדי בין כל המחנות הדתיים, ואילו הרב שמואל ייזכר כמי שהצליח לפלג אפילו את המחנה הליטאי המלוכד והפריש עצמו מהזרם החרדי המרכזי.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "אנחנו לא מעכלים את גודל האסון": בוכים מחוץ לבית הרב
- רבני החרד"ל, מה הייתם אומרים על אסתר המלכה?/ פרופ' רוחמה וייס
- נפגע פדופיליה במגזר החרדי: "זו שואת ילדים"
הרב שמואל אוירבך נולד ב-י' בתשרי, יום כיפור, שנת ה'תרצ"ב (1931), בשכונת שערי חסד בירושלים, בן בכור להוריו. הוא התחנך במוסדות חרדים-ליטאיים, וכבר מגיל צעיר בלט בהשקפה קנאית יחסית לסביבתו. "רֵבּ שמואל" (כך כונה ברחוב החרדי) נשא לאישה את רחל, אך לבני הזוג לא נולדו ילדים, והרב הקדיש את חייו להעמדת תלמידים ולהרבצת תורה. הוא לימד בישיבות שונות ובשנות השמונים ייסד את "מעלות התורה" בשכונת מגוריו, שבראשה עמד עד יומו האחרון.
פילוג חסר תקדים
בשנות השבעים התקרב אוירבך לרב אליעזר מנחם שך, שהיה ממנהיגי הציבור החרדי, ולאחר פטירתו דבק ביורשו, הרב יוסף אלישיב, שנודע כ"פוסק הדור", והיה למקורבו. לעומתם, על הבא אחריהם, הרב אהרן לייב שטיינמן, הוא קרא תיגר, ובאופן חסר תקדים ערער על מנהיגותו - צעד שהפך בשנים האחרונות לקרע היסטורי במחנה הליטאי ובזרם החרדי המרכזי בכלל.
ניצני הפילוג בצבצו כבר בסוף שנות התשעים, עוד בחייו של הרב שך, כאשר הרב שטיינמן אישר לחברי הכנסת החרדים לשתף פעולה עם "ועדת טל" שבחנה את נושא גיוס בני הישיבות לצה"ל, בעוד שהרב אוירבך התנגד למהלך ותפס אותו כפשרני.
באותן שנים התגלעו גם מאבקי השליטה הנמשכים עד היום בישיבה היוקרתית פוניבז' בבני ברק, וגם שם ניצבו הרבנים בשני צדי המתרס - מה שבוודאי לא קירב ביניהם: הרב שטיינמן נמנה עם תומכי הרב אליעזר כהנמן (המכונים "השונאים"), ואילו הרב אוירבך (כמו גם הרב אלישיב) התייצב לצד הרב שמואל מרקוביץ' (שתומכיו כונו "המחבלים").
למרות המתיחות עם הרב שטיינמן, הבכיר ממנו, צורף "רב שמואל" לפני כ-15 שנה למועצת גדולי התורה הליטאית - בעיקר בזכות קרבתו לרב אלישיב, וכמובן בשל גדלותו בתורה שעליה אין עוררין. בכך הפך באופן רשמי לאחד המנהיגים (אם כי לא מהבכירים) של הציבור בכלל ושל תנועת "דגל התורה" בפרט, ובכלל זה גם של הנציגות הפוליטית בכנסת וברשויות המקומיות.
ירושלים מול בני ברק
ואולם גם הניסיון ללכד את השורות נכשל, ועם השנים התגבשו שני מחנות בזרם הליטאי: האחד הוא "הבני ברקי" (על שם עיר מגוריו של שטיינמן), שהוא הגדול והמשמעותי יותר, הן מבחינה מספרית והן במשקל הרבנים הנמנים עליו, ולכן נחשב עד היום לזרם המרכזי. השני הוא "הפלג הירושלמי" (אוירבך), שהוא קטן יחסית אך נהנה בעבר מתמיכה (שקטה) מצד הרב אלישיב, כמנהיג הבלתי-מעורער.
בכ"ח בתמוז ה'תשע"ב הלך הרב אלישיב לעולמו וניתן האות לקרע הגדול: הרב שמואל אוירבך סירב להכיר במנהיגותו של הרב שטיינמן, אף שהיה היורש הטבעי והוכרז ככזה על ידי הרבנים הבכירים. הרב אוירבך טען כי יריבו נוקט עמדה פשרנית בנושאים ציבוריים הקריטיים להמשך קיומה של היהדות החרדית, כמו גיוס בני ישיבות לצה"ל, היחס ללימודי החול ולאקדמיה והקשר עם החילונים ועם מוסדות המדינה, ולכן אינו ראוי להמשיך את דרכו התקיפה והנוקשה של הרב שך בהנהגה.
חצי שנה לפני הפילוג ביטל בג"ץ את חוק דחיית השירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם - הלא הוא תולדה של אותה "ועדת טל" ששיתוף הפעולה איתה עמד בבסיס הסכסוך. פקיעת תוקף החוק כמה חודשים לאחר מכן, על פי החלטת בית המשפט, שימשה לפלג הירושלמי של הרב אוירבך חומר בעירה משובח, ובתזמון מושלם, כדי לנגח באמצעותו את הזרם החרדי המרכזי - הן על השלכות העבר והן לקראת המאבק שנכון להם כעת נגד גיוס בני הישיבות.
התנתקו גם מהדרג הפוליטי החרדי
בחירות 2013 עמדו, אפוא, בסימן "השוויון בנטל": מפלגת יש עתיד הטרייה גרפה 19 מנדטים, "ברית האחים" בין נפתלי בנט ליאיר לפיד אילצה את בנימין נתניהו להקים ממשלה ללא החרדים, ומלאכת ניסוח חוק הגיוס החדש (במקום "חוק טל" שנפסל) הוטלה תחילה על "ועדת פרי" מצד לפיד, ולאחר מכן על "ועדת שקד" מצד בנט. נציגי ש"ס ויהדות התורה עשו מאמצים מהאופוזיציה כדי למזער נזקים – והצליחו.
התוצאה אמנם הייתה חוק ריק מתוכן שלא משיג שוויון בנטל, אבל צהלות השמחה של יש עתיד וזעקות השבר של המפלגות החרדיות, שהיו כולן טקטיות, שיחקו גם הן לידי "הפלג הירושלמי", שקיבל עוד הזדמנות להכריז: אמרנו לכם.
מכאן ולהבא עשו חסידי הרב אוירבך הכול כדי להוכיח שחוק הגיוס הוא אסון לעולם התורה, ושהרב שטיינמן טעה שוב כשהורה לח"כים החרדים לשתף פעולה עם ניסוחו. הדרך לניתוק מוחלט גם מהדרג הפוליטי הייתה קצרה: כשאנשי הפלג הקיצוני הבינו כי לא יזכו לייצוג במפלגות החרדיות, הקימו רשימות עצמאיות לקראת הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו באותה שנה - ורשמו הצלחה לא מבוטלת.
ההישג העיקרי היה במגרש הביתי שלהם, ירושלים, כשהפרו את המשמעת החרדית, תמכו בניר ברקת לראשות העירייה והיו מהגורמים המשמעותיים לניצחונו על המועמד הדתי משה ליאון. התמורה: חיים אפשטיין, הנציג היחיד של הרב אוירבך שנבחר למועצת העיר, היה הראשון להיכנס לקואליציה ולקבל לידיו את תפקיד סגן ראש העיר. את עמדת הכוח הזו הוא ניצל היטב כדי לסגור חשבון עם הקהילות החרדיות בבירה שהצביעו לש"ס וליהדות התורה, וגם עם נציגי המפלגות עצמן.
התקרבות לזרמים האנטי-ציונים
ערב הבחירות לכנסת בשנת 2015 הסלים הפלג הירושלמי עוד את מאבקו בהנהגה הרבנית והפוליטית של החרדים, כשהרב אוירבך הורה לאנשיו באופן חסר תקדים שלא להצביע ליהדות התורה, ובכך בידל עצמו שוב מהזרם המרכזי. כמו ברשויות המקומיות, גם כאן ביקשה הקבוצה הקיצונית להוכיח את כוחה, ושוב הצליחה: המפלגה החרדית ירדה מ-7 מנדטים בכנסת ה-19 ל-6 בכנסת ה-20, וה"הישג" נזקף לזכות "הפלג". המסר: אינכם מכירים בנו כזרם חרדי לגיטימי? יש לזה תג מחיר.
הממשלה שהוקמה לאחר אותן בחירות, זו שמכהנת כיום, היא ללא ספק הטובה והנוחה ביותר לחרדים בתולדות המדינה. אלא שגם ביטול כל "גזירות לפיד", ובכלל זה תיקון "חוק הגיוס" ההוא - לא שכנע את הרב אוירבך שהמשיך להיאבק בו. כאשר תלמידי ישיבות נעצרו כעריקים לאחר שסירבו, על פי הוראתו, לשתף פעולה עם הצבא ולהתייצב בלשכות הגיוס אף לשם דחיית שירות או קבלת פטור, טענו בפלג הירושלמי כי המעצרים הללו מוכיחים שצה"ל מבקש לגייס בכפיה את הצעירים החרדים – ויצאו להפגנות סוערות ולחסימות כבישים ברחבי הארץ.
במקביל להתרחקות מהזרם המרכזי, החלו אנשי הרב אוירבך גם להתקרב לחוגים הקיצוניים האנטי-ציוניים: הם שיתפו עמם פעולה במאבקים נגד הגורמים המתונים-יחסית בתוך המגזר ונגד חוק הגיוס מחוצה לו; נהנו מתקציבי עתק של חסידות סאטמר בניו יורק המיועדים לפעילות נגד מדינת ישראל - והחלו לאמץ בפרסומיהם (רשמיים או כאלה המזוהים איתם) טרמינולוגיה קנאית המוכרת מריכוזי הקיצוניים, כשכונת מאה שערים.
מה יהיה ביום שאחרי?
ולמרות כל אלה, תלמידיו-חסידיו-מעריציו של "רב שמואל" תיארו אותו תמיד כאדם רך, נעים, נוח ואפילו ביישן, שהאיר פנים לכל אדם לא פחות מאביו הגדול. את הפער העצום בין אישיותו הפרטית לדמותו הציבורית הם הסבירו באחריות הגדולה שהוטלה על כתפיו כמנהיג, כאשר זיהה סכנה רוחנית שעלולה להמיט אסון על עולם התורה ולפרק את הציבור החרדי. בעת כזו, אמרו, "כשאין איש", לא הייתה לו ברירה אלא לצאת מגדרו, להתייצב כסמן ימני-קיצוני ולאמץ גישה תקיפה, קנאית ובלתי-מתפשרת, שאינה אופיינית לו, על מנת לסתום את הפרצה בסכר.
מותו של הרב שמואל אוירבך, חודשיים וחצי בלבד אחרי הרב שטיינמן, היה פתאומי, והכה את אנשיו - כמו את הציבור החרדי כולו - בתדהמה. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית לרבנים בכירים אחרים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, ובניגוד אליהם - לא קדמה לכך הידרדרות במצבו הרפואי.
מי שהיה לסמן הקיצוני של הזרם החרדי המרכזי לא השאיר אחריו ילדים וגם לא צוואה ציבורית. אף שנהנה מתמיכתם של רבנים וראשי ישיבות בולטים במחנהו, איש מהם לא חשב ברצינות על היום שאחרי, ובוודאי שלא על זהות היורש. האם פטירתו של הרב שמואל אוירבך תפרק את הפלג הירושלמי?
לפנייה לכתב/ת 
