מהמפי לאום קארישוואר: לא יכול לעצור את זה

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך במזרח.

הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7.שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: הצד האפל של הפול-מון.

--------------------------------------------------------------------

גם את המפי היה קשה לעזוב. כולם נשארים שבועיים, שלושה ויותר, ואנחנו מצפינים הלאה כבר אחרי 8 ימים. למה? סתם, מתוך הרגל, מכוח האינרציה. כבר כמעט 5 חודשים של טיול ואולי התרגלתי להזיז את עצמי כל כמה ימים בלי קשר לאיכות החוויה עצמה. תכל'ס, חוץ מסבבה, אין פה עוד הרבה מה לעשות. לא שזה רע, אבל בלאו הכי התכוונו לעשות חיים גם במקום הבא ובזה שאחריו, אז מקסימום נתגעגע, מקסימום נחזור.  

אני פוגש אנשים נהדרים ומיוחדים מכל העולם, והצטרפו לרשימת התפוצה שלי הרבה כתובות של חברים טובים מהדרך. אנשים שהפכו יקרים לי מיד, שאני ממתין לפגוש שוב, שנראה כאילו נישאר חברים תמיד. החברים החדשים, בעצם גם הישנים, אמרו לי שאני רץ ושאני מחליט מראש, ושככה אני מפספס את הודו. חשבתי על זה ולא התווכחתי, אבל זה פשוט עניין של גישה, של מטרה. הסקרנות שלי לעוד מקום וההתרגשות שלי מכל מקדש, וההנאה מהנסיעות חרף אי הנוחות הנפוצה הן שדוחפות אותי. אני פשוט אוהב לזוז, להגיע למקומות חדשים, לראות. יש אחרים שאוהבים צ'ילומים ואני בטוח שהם נהנים מאוד (הם לפחות נראים מאוד מבסוטים). כל אחד ומה שטוב לו, ואני - טוב לי. 

מיסיונר של מערות

נוסעים לפונה, העיר של האשראם המפורסם של אושו. מראש זה הריח לי מקדונלד'ס מרוב מסחרה, אבל החלטתי לנסות. אולי אני טועה. עוד באותו היום המשכנו עוד 6 שעות צפונה, לעיר אוראנגאבאד שבמהרשטרה.

שוב שינוי דרמטי. כאן הודו מוסלמית. רוב האנשים סביבי נקראים עזיז ועבדול ואיברהים, והם לובשים גלביות וכאפיות או טורבנים. הנשים לבושות שחור ורעולות פנים. אין פרות ברחוב ויש מואזין וקריאות

מוכרות נישאות באוויר. זה מעניין, אבל בתור ישראלי זה קצת מכווץ. 

באתי בשביל לראות את המערות באג'אנטה ובאלורה. כולם אמרו לי שזה לא שווה, סתם חור, מה הביג דיל - אבל מבחינתי, מקדשים בודהיסטים, הינדואיסטים וג'יינים מהמאה השניה לספירה, שחצובים במערות על צלע הר - שווים בדיקה וגם נסיעה קשה ותלאות בדרך וגם אכזבה, אבל זו לא באה. המערות מדהימות.

עמדתי נפעם ומשתומם, וניסיתי להבין איך עושים דבר כזה, איך מטפסים לאמצע צוק ומתחילים לחצוב ממנו סלע שחור ועיקש בחום בלתי נסבל וכמה זמן זה לוקח ואיך מציירים את הציורים האלה לאור נרות או רק בשעה שאור השמש חודר למערה, ואיך מגלפים פסל בודהה מושלם בחדר פנימי בתוך מערה ענקית. ניסיתי לחשוב מה קרה כשמישהו התעטש עם האיזמל וטראח, הלך על הכל, צריך להתחיל מהתחלה. דמיינתי דורות של נזירים ואנשי דת ובנאים שחיו כאן וחצבו והתפללו ועשו מדיטציה. התרשמתי מהציורים והפסלים והטכניקה והאסטתיקה וגודל המפעל, וצילמתי 80 תמונות מכל זווית ועדיין, בתמונות זה לא עובר. אי אפשר להבין.

למחרת נסעתי לאלורה ושם היה אפילו עוד יותר יפה. מערה מספר 16 בלתי נתפסת. דמיינו צוק שנוגסים ממנו קוביה של סלע

בנפח של 80 על 80 על 30 מטר, בערך מאתיים אלף טון סלע, אבל משאירים בפנים, בתוך החלל החצוב, מקדש מגולף ומעוטר כולו בפסלי אבן מדוייקים להפליא מבפנים ומבחוץ, עם מפלסים וחללים וחלונות ועמודים וחדרי חדרים ומערות צידיות ומסדרונות ושערים והכל משובץ פסלים. פסל אחד ענק שעשוי מיליון פסלים קטנים של פילים וסוסים ואריות ושוורים ורקדניות ואלילים. די, חבל על המילים. מעכשיו אני סוכן תומך של המערות, וכל מי ששואל אותי אני אומר לו שאם זה מעניין אותו אז שייסע, ושלא יקשיב לאף אחד. 

ורנסי קטנה

שוב דרך ארוכה. הפעם למקום שהפופולריות שלו בעליה אבל הוא עדיין קצת קטן, קצת שמור, קצת מחוץ לנתיב הקבוע של תיירי המערב: אום קארישוואר במדינת מדיה פראדש. עיירה קטנה וקדושה במיוחד המתפקדת כאתר עלייה לרגל חשוב להינדואיסטים. היא בנויה על שתי גדותיו של נהר רחב וירוק עם גהאטות, שפך של שני נהרות וג'יוטי-לינגאם - אחד מתוך 12 בהודו כולה. הלינגאם, מין פאלוס אבן שחור עם שלושה קווים לבנים שמצויירים עליו, מזוהה עם שיבא.

הלינגאם של אום קארישוואר מושך אליו באבות וסאדהו שגרים באשראמים ובשפך הנהרות, והעיירה רצופת מקדשים ופסלי אלים. טקסי התפילה הנערכים על הנהר ובמקדשים בכל ערב כוללים שירה, נגינה, תזמורת פעמונים רועשת והדלקת נרות וקטורות. כשהשמש שוקעת, יחד עם מתקפת היתושים הקטלנית, מצלצלת ומתופפת העיירה ממרחק. המקומיים בעיר מברכים בברכת "הארי אום" או "אום נאמה שיבא" ומהמון בחינות המקום

הזה הוא כמו ורנסי קטנה: קדוש, דתי, עני, נהר, גהאטות, תפילות, סאדהו. "שיבא'ז סיטי", אותו העיקרון.

בשמיני במרץ חוגגים ברחבי הודו את "שיבא ראטרי", יומולדת, אם אני לא טועה, ולכבוד היום הזה הגיעו לאום קארישוואר כל כך הרבה הודים שהבנתי כמה הודו צפופה. כבר ביום הקודם התחיל לזרום נהר אדם מהכניסה לעיר לכיוון הגשר. בהתחלה רק נעשה הומה, אחר כך צפוף ואחר כך געש ברחוב נהר בעוצמה חמש של הודים חצי אקסטטים שנדחפו בכח הזרם, בלי לראות את הכביש שעליהם דרכו. שיטפון אדם וצפיפות כזו לא ראיתי אפילו במגרש הביתי של ריבר פלייט בבואנוס איירס. פשוט לא יכולתי, ואני לא מגזים, להניח את כף רגלי ברחוב. עליתי למעלה לאיזה גג וראיתי את ההפגנה שפקדה את העיירה. מכל דרך ושביל ועל כל פיסת ארץ, טור אינסופי של מאמינים כמו שיירת נמלים צבעוניות חרוצות.

אחרי שחיכינו ליום הזה ולפסטיבל הזה 5 ימים, נשארנו נצורים בגסטהאוס כל היום מבחירה. פחדתי, זה היה יותר מדי בשבילי. מזל שביקרתי במקדשים ובשפך הנהרות כבר קודם. כשיסיימו 100 אלף עולי הרגל את עסקיהם במקום הקדוש הזה, יקבלו ברכה ויחזרו למקומותיהם, אני אצא מהמחילה שלי והשמש תסנוור אותי שוב. אום נאמה שיבא!