ממזרח למערב: מכתב לאמא
"התמונות לא יכולות לספר את הדבר האמיתי, הצבעים, הריחות, החופש שיש כאן, ההתרגשות. כשאחזור, ואספר לך בדיוק איפה כל דבר נמצא ומה ראיתי, יעמדו לך השערות אמא". אחרי שישה חודשים במזרח כבר אפשר להתגעגע לדברים הקטנים ולאהבות הגדולות. נמרוד הלוי שולח מכתב פתוח לאמא ומבטיח לחזור, לפחות לביקור, אבל לא בקרוב
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל 20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה
-----------------------------------------------------------------------------
אמא יקרה.
עברו כמעט שישה חודשים מאז שחיבקתי אותך לשלום ועליתי על מטוס שלקח אותי הנה, למקום המשונה הזה שאני נמצא בו וכבר חלק ממני מתרגל אליו. מה באמת עברתי וכמה השתניתי בזמן הזה אני לא יכול להעריך, לפעמים אני מרגיש כאילו תווי הפנים שלי השתנו, שהפכתי למישהו אחר. הודו, ככה אומרים עליה, בועטת בכל אחד, וזה כנראה נכון. אוהב לא אוהב זה לא קשור. מקבלים במקום הזה פרספקטיבה, למדתי כמה שיעורים חשובים, ויש מבחנים ויש שאלות.
נסעתי הרבה. הייתי בצפון מזרח המדינה ובדרומה, ראיתי מקומות וארמונות ואתרים. הלכתי בדרכים רחוקות, נסעתי בלילות חשוכים, הזעתי והתקלחתי במים קפואים. אפילו התרגלתי לכל החיות והחרקים. התחשלתי, כאילו נוספה לי שכבת מגן, כאילו התרגלתי שלא קל לפעמים, כאילו אני כבר לא כל כך מפונק. זה מצחיק, תכננתי לצאת לסיבוב וזה יצא יותר כמו קו ישר, דרך ארוכה שלא חוזרת לאותה הנקודה.
מה אהיה שאגדל? אין לי מושג אמא, עוד פחות מושג ממה שנדמה היה לי שאני יודע לפני שנסעתי. ברצלונה נראית לי אופציה נפלאה. לארץ, את בעצמך אומרת, אין מה לחזור. המצב מדכא והחיים שהיא מציעה קשים. אם במילא אני אחזור להיות איתך בסוף, אני חושב שזה רעיון טוב להיות קצת רחוק בינתיים. בברצלונה יש שמש, מוסיקה, אוכל טוב, כדורגל, תפוזים ובחורות יפות, וזה אירופה, מה רע?
לברצלונה תבואי ולכאן אני לא בטוח. כמו שאני מכיר אותך לא היית מסתדרת כאן כל כך. היה נחמץ לך הלב מכל העוני והאומללות. סיפרת שכשנסעת לקהיר היה לך קשה עם העוני, אז כאן לא היית רוצה לצאת לרחוב. אבל מהדברים שיש כאן היית משתגעת, מהנופים והמקדשים היית מתעלפת, מהפסלים והבגדים היית נופלת מהכיסא. התמונות לא יכולות להסביר את הדבר האמיתי, הצבעים, הריחות, החופש שיש כאן, הבדים, הטעמים, הילדים, ההתרגשות שהארץ הפרועה הזו מציעה, כמו קיטנה, כמו החופש הגדול. יש כאן הכל. כל דבר והיפוכו. כשאחזור, אני אשב איתך על כל התמונות ואספר לך בדיוק איפה כל דבר נמצא ומה ראיתי. יעמדו לך השערות אמא...
אני מטייל עם כל מיני אנשים שאני פוגש, וכל הזמן מצטרפים ונפגשים שוב. את ניקו האוסטרי פגשתי בהתחלה בגנגטוק ואחר כך בפורי, ואחר כך ראיתי אותו בחוף בדרום ובילינו כמה ימים ועכשיו נפגשנו כאן. הוא הראה לי גלויה של העיירה שבה הוא גר והיא נראית ממש כמו שוויץ. הוא הזמין אותי אליו והבטיח לי חיים משוגעים. אתמול, לפני שנסע חזרה, ישבנו לצ'אי אחרון בשקיעה על האגם והתחבקנו, וכשהלכתי הבנתי שהרווחתי חבר יקר ואפילו כמה כאלה חברים, מכל העולם.
את יודעת שאני שמח נורא שנסעתי. את יודעת כמה רציתי. אני מניח שאחרת לא הייתי מחזיק מעמד. לא לעבוד, לטייל, לכייף, לישון הרבה, לאכול במסעדות ולהכיר אנשים מכל העולם. אי אפשר להתלונן, אני עושה חיים ושמח רוב הזמן אבל לפעמים המרחק מקשה. לפעמים מגונן ומרגיע להיות רחוק, אבל לפעמים זה ממש לוחץ בחזה, מעיק. בנסיעות הליליות, שהכל חשוך ועזוב בחוץ ואין אור, כשהצוואר כבר כואב משינה גרועה, אפילו תינוק צורח או חלון חורק מעוררים את הגעגוע. לפעמים אני חושב שלו היה אוטובוס שהיה אפשר לעלות עליו ולרדת אחרי שעה או שעתיים ברחוב המוכר שליד הבית הייתי שמח לעלות עליו, לרדת בתחנה שממנה הייתי נוסע כל בוקר לבית הספר, לשבת אצלך בסלון המחומם, לבהות בטלוויזיה ולאכול עגבניה עם קוט'ג וזיתים.
אני מתגעגע לחברים הטובים שלי. לאלי נולדה ילדה והוא לא כותב בכלל. אני מתגעגע לצחוקים ולשיחות הטובות שלנו, לערבים הארוכים על המרפסת שלו, לגידי, לאלון, לרותי. מתגעגע לאוטו ולמוסיקה הטובה בבית, ולמשחקים של הליגה האנגלית בטלוויזיה ולמחשב שלי עם החיבור המהיר. אני מתגעגע אלייך ולאוכל שלך, לשניצלים העבים ולטלפונים הקצרים, לדברים שאת צריכה שאני אעשה לך בבית, מתגעגע לנוחיות ולקירבה ולביטחון. אמא אל תגלי, אני מתחיל להתגעגע לשגרה. אבל עדיין, אני עדיין לא חוזר.
לפעמים אני נזכר בטיולים לסיני ולצפת, ליוון, ליריחו ולאכזיב. הייתי זאטוט והייתי נודניק, וכל הזמן קיטרתי. היום אני נהנה לנסוע למקומות ובטח זה קשור, כי אז אולי יללתי אבל את היית שם אמא ודאגת לי, ואת לקחת אותי לכל המקומות שיש לי באלבום עד היום. נשאר בי משהו שאוהב לנסוע למקומות חדשים - זו עובדה, זה חוש. נשאר לי טעם טוב מאז, משם.
אני מתכנן לנסוע עוד צפונה. קודם לצפון רג'סטאן ואחר כך למקדש הזהב שבאמריצר, בירת מדינת פונג'אב. יש עוד כל כך הרבה מקומות שאני רוצה לראות, אגרה, כולכתה, רישיקש, דהרמסלה, ואני אסע גם לפארווטי, וגם טיבט היא אופציה כי בלאו הכי אני צריך להאריך את הויזה שלי בסוף מאי.
מצטער שאני לא כותב יותר. עדיין משהו בתוכי רץ, משהו עוד רעב, ולפעמים נדמה לי שכמה שאני עושה יותר אני רוצה יותר, כאילו יש שד שניזון בתוכי שלעולם לא שבע. לא רק לכתוב לך אני לא מוצא את הזמן, גם לקרוא, גם לשמוע מוסיקה. הימים טסים, את לא מבינה באיזה טיל, ובנסיעות הארוכות באוטובוס או ברכבת אני יושב ליד החלון ובוהה בדרך, וחושב מחשבות. אני רואה את השדות והיערות ונזכר בבית הספר, רואה פרצופים וחיות ונזכר פתאום במשהו וצוחק, ככה לבדי, או שנצבט לי הלב כשאני רואה ציפור ונזכר בשיר יפה.
יש לי המון מה לעשות כל הזמן אז יוצא שאין לי זמן לכתוב, אבל את יודעת שאני חושב הרבה ומתגעגע ומצלם בשבילך.
רציתי גם לכתוב לך על הספארי שחזרתי ממנו, אבל נסחפתי בהקדמות. אודי ומורן החברים המדהימים שלי (שאת תפגשי אותם את תביני) קוראים לי עכשיו לבוא איתם לכיכר, יש שם ריקודים. לא נראה לי שאני ארקוד, אבל אני הולך איתם לראות מה זה. על הספארי אני אכתוב בפעם הבאה.
נשיקות וחיבוקים,
נמרוד
