אוסקרים! כמעט ושכחנו. שטיחים אדומים, ממים של סלבים מתפדחים, נאומי תודה מעוררי-השראה שנהיים בהדרגה בכייניים וקרינג'יים, וקרבות חשובים יותר או פחות שמסמלים בעיני פרשנים פלצנים איזושהי תובנה על עתיד האנושות, כאילו הבחירה בקטגוריית הצילום בין "חוטאים" ל"פרנקנשטיין" יכולה להצביע על הכיוון שאליו הולכת תרבות המערב.
צחוקים בצד, "קרב רודף קרב" הוא באמת אחלה תיאור לחיינו כאן, במדינה קטנה במזרח התיכון - רצים ממלחמה למלחמה, אזעקה לאזעקה, סקנדל ופסטיבל. להבדיל אלף הבדלות, ובחשיבות פחותה, אפשר לומר שזו גם כותרת מוצלחת למדי על מה שעובר על הוליווד בשנים האחרונות: קורונה, קטטות פוליטיות, סערות ליהוק, ניסיונות השתלטות של אולפנים זה על זה בשעה שמספר הצופים באולמות הולך ומדלדל. השנה האחרונה במיוחד והשבועיים החולפים ביתר שאת (זה בסדר גמור אם לא עקבתם, היו לכולנו דברים חשובים יותר, כמו להימלט מטיל) עמדו בצל הדרמה של מכירת אולפני האחים וורנר - אולפן הקולנוע הבכיר בעיר הסרטים שעוד מספק לקהל את הדבר הזה, איך קוראים לו, סרטים - לפרמאונט במקום לנטפליקס, במה שמהווה בעיני רבים עוד ניצחון של טראמפ המקורב להנהלת פרמאונט על עיר הסרטים החבולה.
איך כל זה קשור לאוסקרים? הו, בטח שקשור. טקס האוסקר ה-98 שייערך בלילה בין ראשון לשני (וישודר ב-yes, שיהיה לכם מה לראות בריצה בין האזעקות) כולו נערך בתחושה של מסיבת סיום, או אם אתם מהאופטימיים: סוף פרק ולידה מחדש. שני הסרטים הגדולים המתחרים, "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון ו"חוטאים" של ריאן קוגלר, הם הפקות הדגל של וורנר השנה (מבחינה איכותית הכוונה, כי קופתית, "מיינקראפט: הסרט" שהפיק האולפן השאיר להם אבק) - וההוכחה שהנה, בהוליווד עדיין יודעים לייצר סרטים בתקציב גבוה גם לקהל המבוגר, שלא מזלזלים בקהל, שרקחו במאים עם חזון בחסות אולפן "נאור". כנראה שבערב הזה האיש שתראו מחייך הכי הרבה באולם הדולבי הוא דייויד זסלאב - מנכ"ל וורנר, ולעיתים האיש השנוא בהוליווד. יכול להיות שהוא יהיה מבסוט לשמוע שהסרטים שקידם באגרסיביות קוטפים עוד פסלון ועוד פסלון. סביר יותר שהוא פשוט יחשוב על 114 מיליון הדולר שקיבל השבוע כבונוס כתוצאה ממכירת האולפן בהנהגתו לפרמאונט, בעוד העובדים תחתיו חוששים מפיטורים.
האוסקרים מבחינתם גם הם מחפשים אחרי הרלוונטיות שהולכת וחומקת מהם. השנה אין "ברבי" או "אופנהיימר" - ומעשרת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר רק אחד מחזיק באמת בתואר של "שובר-קופות היסטרי" ("F1", וגם הוא לא סרט אהוב במיוחד). הרייטינג צונח משנה לשנה, הסרטים שזוכים אולי טובים מאוד ברובם אבל לא אומרים כלום לקהל הרחב בארה"ב ("אנורה" משנה שעברה כמשל), ונראה שהאוסקרים קצת הרימו ידיים. זו למעשה השנה השלישית לפני האחרונה שהטקס ישודר בטלוויזיה, ברשת ABC, לפני שהוא יעבור לשידור ביוטיוב ב-2029 - עוד עדות לזמנים המשתנים. בקיצור, אוסקר בסימן עונת מעבר, וקרב רודף קרב.
אז עם כל הכבוד לדרמות מאחורי הקלעים, הנה ההימורים שלנו לזוכים בטקס הפרסים שהוא עדיין היוקרתי בעולם, וכמה הרהורים.
הסרט הטוב ביותר
על פניו, זה היה אמור להיות סגור, ואולי זה באמת סגור. "קרב רודף קרב", אפוס האקשן החצי-מטורלל חצי-קומי של אנדרסון ודיקפריו זכה במספר חסר תקדים של 218 (!) פרסים עד כה בעונה הנוכחית, כולל אגב של "פורום מבקרי הקולנוע בישראל" בו חבר כותב שורות אלו - ואנחנו בטוחים שאנחנו אלה שנתנו לו את הגרוש ללירה. זה הסרט שהוא קונצנזוס מוחלט בקרב מבקרים ואנשי תעשייה ברחבי העולם מאז אמצע הקיץ, הוא זכה למגילות הערכה מצד ספילברג וסקורסזה שקידמו אותו כאילו הם רק השולייה ופול תומאס אנדרסון הצעיר מהם ב-30 שנה הוא המאסטר. דיקפריו ושון פן - לא הסלבים הכי קלים לתפעול - הצליחו לקדם אותו בלי להיכנס לאף שערורייה, ב"סאטרדיי נייט לייב" הקדישו לו מערכון מפנק, ובאופן כללי הוליווד יוצאת מגדרה עכשיו לשדר - אחרי שלושה עשורים של יחסים קרירים-חמימים עם הקולנוע הביזארי והאדיר במקביל של אנדרסון - שהיא "מבינה" אותו. אפילו טיילור סוויפט פרגנה ואמרה בתוכנית לייט-נייט "איזה מזל שאנחנו חיים בעידן שבו יש סרטים של פול תומאס אנדרסון". הקהל, כך מסתמן מנתוני הקופות הפחות ממרשימים של "קרב" - שלקח לו חודשים רבים של קידום אגרסיבי כדי לכסות את התקציב המפלצתי שלו של כ-150 מיליון דולר - שומר על היחס הקריר-חמים לאנדרסון, מנת הדג האנינה במסעדה שמוכרת גם קבבים והמבורגר.
"קרב רודף קרב" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מה שאולי מסביר את המהפך האפשרי שייתכן וידהים את הוליווד בסוף הטקס ה-98, אם כי בהחלט יש סימנים מקדימים. קודם כל בניגוד ל"קרב", "חוטאים" באמת היה להיט מיד עם יציאתו, בעיקר בארה"ב, והרוויח בקופות 370 מיליון דולר על תקציב של כ-100 מיליון דולר. שנית, הוא גם ריסק את כל הציפיות ביום הכרזת המועמדויות לאוסקר כשזכה בתואר הבלתי-נתפס של שיאן מספר המועמדויות בכל הזמנים (16), בעודו עוקף את מתחרהו "קרב" שהסתפק "רק" ב-14 מועמדויות. זו ממש לא הפעם הראשונה שהסרט המוביל במספר המועמדויות בטקס לא מנצח, אבל זה כן סימן לאהבה העצומה שיש לסרט הערפדים האפרו-אמריקאי הבינוני שרקח קוגלר ("הפנתר השחור"), עוד במאי שהאקדמיה יוצאת מגדרה לפרגן לסרטיו.
רמז נוסף וקריטי למהפך האפשרי הוא הזכייה שבוע שעבר של "חוטאים" באחד הפרסים המקדימים החשובים, יש שיגידו החשוב מכולם: הסא"ג - פרס איגוד השחקנים. פרס האנסמבל בסא"ג (המקביל לפרס הסרט הטוב ביותר) היה בשנים קודמות אינדיקטור טוב למהפכים דומים, למשל כשנתנו את אותו פרס ממש ל"פרזיטים" האדיר, "התרסקות" האיום או ל"קודה" החיוור - ואז הסרטים הללו שלא הובילו בטבלאות ההימורים זכו לבסוף בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. ההסבר הוא מתמטי ופשוט: קודם כל, השחקנים הם ציבור המצביעים הגדול ביותר באקדמיה, ובהכללה גסה, נוטים ללכת על בחירות פופוליסטיות ושמרניות יותר, של סרטים שגם הדוד שלכם ישמח ללכת אליהם. התייצבותם מאחורי "חוטאים", שניכרה עוד בשלב המועמדויות (למשל עם מועמדויות מפתיעות יחסית לשחקן ושחקנית המשנה של הסרט, בספק אם אתם זוכרים אותם) יכולה להפוך למבול שאומר "ספילברג וסקורסזה שמפמפמים סרט מוזר של במאי מפונק זה נחמד, אבל אנחנו נלך על הסרט המגניב עם הערפדים".
הסייג לסייג הוא שכדאי גם להזכיר שממש לא כל בחירות הסא"ג חופפות לאוסקר, וגם שגוף המצביעים של אותו איגוד לא חופף לגמרי את זה של השחקנים החברים באקדמיה (איגוד השחקנים כולל גם את כל השחקנים מסדרות הטלוויזיה בארה"ב, כמעט כולם אמריקאים, והם אינם חברים באקדמיה לקולנוע שהיא יותר "אליטיסטית" ובינלאומית).
"חוטאים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בקיצור, אחרי כל השיקולים והטיעונים לכאן ולכאן, למרות שרוח מהפך קלה נושבת בעורפי "קרב רודף קרב", הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה. ובסוף, קצת כמו זוג הגנגסטרים ב"חוטאים", יש פה סיפור על סרטים תאומים: שני סרטים של וורנר שנעשו בתקציב גדול לקהל מבוגר, בעיקר בשביל הפרסטיז'ה והניסיון לשדר שהוליווד הממסדית בחיים, מספרים סיפור על אמריקה מדממת שבה לבנים ושחורים מחזרים זה אחרי זה, ובמקביל נלחמים זה בזה, בסאגות שמשלבות אקשן, קומדיה וז'אנרים שזוכים לטוויסט מרענן כדי להגיד "פאק יו" גדול לבית הלבן וליושב בחדר הסגלגל. מה שבטוח, הוליווד תהיה מרוצה בסוף הערב מעצמה. הקהל כנראה פחות.
מי יזכה: "קרב רודף קרב".
מי יכול להפתיע: "חוטאים".
למי באמת מגיע: "קרב רודף קרב", ברור.
הבמאי הטוב ביותר
כאן העניינים סגורים הרבה יותר. גם במקרה של מהפך לטובת "חוטאים" בפרס הסרט - קשה לראות סיטואציה שבה פול תומאס אנדרסון לא יוצא החוצה מאולם הדולבי עם הפסלון שעליו משורבט התואר שלדעת רבים הוא מייצג בצורה מושלמת: במאי. זה כמובן גם מהווה סעיף פיצוי לקריירה ארוכה בה אנדרסון ראה את הפסלונים חומקים ממנו בזה אחר זה 11 פעמים (!) - כולל על יצירות מופת כמו "מגנוליה", "זה ייגמר בדם" ו"חוטים נסתרים".
11 צפייה בגלריה
יאללה, חיכית מספיק. פול תומאס אנדרסון עם פסלון גלובוס הזהב
(צילום: Mario Anzuoni/Reuters)
בכך יהפוך גם אנדרסון לאחד ה"נסיכים" האחרונים של הקולנוע העצמאי האמריקאי בניינטיז שמעוטרים בפסלון ומוכתרים למלך - אחרי שהאחים כהן וכריסטופר נולאן כבר זכו, ואילו המניות של האנדרסון השני (ווס אנדרסון) צונחות במהרה, דיוויד פינצ'ר נעלם לפרויקטים בנטפליקס, וטרנטינו מעדיף לבלות בממ"ד בתל אביב במקום להמשיך ולביים סרטים. לצורך הספורט, נגיד שהשני בטבלאות ההימורים הוא כאמור אותו ריאן קוגלר מ"חוטאים", אבל מהפך גם בקטגוריה הזו יעיד באמת שהוליווד השתגעה רק על הסרט שלו ושנאה בסתר את "קרב", ולא נראה שזה המקרה.
מי יזכה: פול תומאס אנדרסון, מגיע לך גבר.
מי יכול להפתיע: קוגלר, לא מגיע לך, בן אדם.
למי באמת מגיע: חושבים שהיינו ברורים.
השחקן הטוב ביותר
מכל ארבע קטגוריות המשחק, ויש שיגידו מכל הקטגוריות בערב, זו הכי מותחת. ושוב, היא מתחילה דווקא בנקודה משעממת, שבה נראה היה שיש מוביל ברור: טימותי שאלאמה. מרגע פרסום הטריילר ל"מרטי סופרים", בעצם מרגע היציאה להפקה שלו, היה ברור שמדובר בפרויקט שאמור להביא את העורב הצעיר - שזו מועמדותו השלישית לאוסקר השחקן הראשי, והוא רק בן 30 - לפסלון הנכסף. הבאזז היה אדיר, הביקורות מהללות, ותכלס התפקיד שלו כשחקן הפינג פונג האינטנסיבי (והיהודי) בתבל היה מעולה. הסרט גם הצליח מאוד בקופות לסוגו, וכל הנראטיב של העונה היה סגור: טימותי מחליף את דיקפריו, שרואה איך סופסוף קם לו יורש. בעיר הצמאה לסטארים חדשים, כשמושג ה"כוכבות" כולו ממוסמס שנים והכוכבים הגדולים הרשמיים כמו פיט וקרוז כבר עברו את גיל 60, שאלאמה מציג משהו שהתעשייה כמהה לו כבר שנים: דור המשך. גם הזוגיות עם קנדל ג'נר לא הזיקה.
או שדווקא כן הזיקה. בכל טקס פרסים, וגם במהלך הקמפיין האינטנסיבי שלו לקבלת הפרס, שאלאמה התגלה כטיפוס חינני ושובב אך גם מעצבן. מופיע עם ז'אקטים מוזרים, נושא נאומים מלאי סוואג שבחלקם מכנה את קנדל "אהבת חיי" ובאחרים מתעלם ממנה בצל שמועות על ריבים מאחורי הקלעים (הצהובונים חוגגים), ובאופן כללי משדר שהמרחק בינו לבין הדמות החוצפנית והבלתי-נסבלת שהוא מגלם בסרט לא כזה גדול. בשבוע שעבר שאלאמה הצליח להסתכסך עם אוהבי בלט ואופרה בעולם (מה?) כשטען בהתנשאות שאף אחד לא רואה יותר את האומנויות האלה מיוזמתו. אף אחת מהשערוריות האלה לא שקולה לסטירה של וויל סמית', ובכל זאת, יש מי שתהו אם הן פגעו במומנטום של עצמו.
אז מי יזכה במקומו, אם אכן לא יזכה? המירוץ בקטגוריה נחשבת צפופה, עם ארבעה מועמדים נוספים שלכל אחד מהם יש טיעון טוב לזכייה: אית'ן הוק עושה תפקיד נפלא ו-וירטואוזי בסרט "בלו מון" של ריצ'רד לינקלייטר שמעטים ראו, והוא צובר דומיננטיות בראיונות ושולחנות עגולים שכבר מציגים את היפיוף בדימוס כ"זקן השבט" מלא תובנות על התעשייה והחיים. יש אוהדים מושבעים גם לדיקפריו, ואילו ואגנר מאורה הברזילאי כבר זכה בגלובוס הזהב על "הסוכן החשאי" וגם הפך בהדרגה לאחד הכוכבים הזרים המוערכים בהוליווד, ולא רק ל"הוא שגילם את פבלו אסקובר ב'נרקוס' ואחראי לאינספור ממים". ובכל זאת, מי שזורח כרגע כטוען לכתר, ובעצם כמועמד המוביל, הוא מייקל בי. ג'ורדן, שותפו הקבוע של הבמאי קוגלר ומי שעושה את התפקיד של הגנגסטרים התאומים ב"חוטאים". זה בכלל תפקיד משנה, אם תשאלו אותנו (גיבור הסרט, בגילום מיילס קאטון האנונימי, בכלל לא אוזכר בעונה כי יש דרג ויש…). אבל זה לא משנה: ג'ורדן מפומפם כבר עשור בכתבות שער מגזיניות ככוכב השחור הגדול הבא, יורשו של דנזל, ובסא"ג התוו את הכיוון והעניקו לו את הפרס על חשבון שאלאמה. האם האוסקרים ילכו אחריהם? נראה שכאן המהפך כבר במרחק נגיעה.
מי יזכה: ג'ורדן. צפו להרבה אזכורים לאלוהים בנאום.
מי יכול להפתיע: שאלאמה, שירד לדרגת האנדרדוג.
למי באמת מגיע: ואגנר מאורה, הוא באמת מציג את התפקיד הכי טוב מהחמישייה, ושובר-לב ב"הסוכן החשאי".
השחקנית הטובה ביותר
ברוכים הבאים לקטגוריה הכי צפויה באוסקר. להוציא אפשרות של רעידת אדמה ועיוורון קולקטיבי של סוכנויות ההימורים, שמציבות את הסיכויים לזכייתה של ג'סי באקלי ביותר מ-95%, לא נראה שיש מצב שמי שמגלמת במיומנות ובלב ענק את אשתו של שייקספיר ב"המנט" תפסיד. זה באמת תפקיד מצויין, וגם עיתוי מצויין לזכייה של באקלי האירית - מהשחקניות הצעירות המוערכות בתעשייה, שהחלה את הקריירה בריאליטי שירה אי שם ב-2008, ומאז הפכה לנמלה עובדת שבונה רזומה דרך הופעות בסרטים עצמאיים מעולים ועגמומיים כמו "אני חושבת לגמור עם זה", "הבת האפלה" (עליו כבר הייתה מועמדת לאוסקר ראשון, לתפקיד משנה) ותפקידים עסיסיים ב"פארגו" ו"צ'רנוביל" בטלוויזיה. היא עדיין ממש לא כוכבת ושם מוכר בכל בית, אבל האוסקר אמור לקדם אותה לעבר היעד הזה.
מי תזכה: באקלי, זה גם יהיה פרס הניחומים ל"המנט" שנראה בתחילת העונה כמוביל פוטנציאלי וקצת נמוג.
מי יכולה להפתיע: בשביל הספורט, נגיד רוז בירן האהובה שהיממה בתפקיד דרמטי בסרט הבלתי-נסבל "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך", או ריינטה רנסבה ב"ערך סנטימנטלי" שנהנית מיוקרה בינלאומית.
למי מגיע: לבאקלי, תכלס.
שחקן המשנה הטוב ביותר
עוד קרב רודף קרב של "קרב רודף קרב", והפעם זה נראה צמוד למדי. מאז פסטיבל קאן באביב שעבר ועד עכשיו, המוביל הרשמי בקטגוריה היה השחקן השוודי הוותיק סטלן סקושגורד, על תפקידו כבמאי מלא פוזה שמתחבר מחדש עם בנותיו בדרמה הנורבגית "ערך סנטימנטלי". הסרט זכה להערכה מיידית, והתפקיד היפה של סקושגורד הוא מהסוג שקורץ להוליווד (סרט על עשיית סרטים, דרמה על אבהות, וסרט עם יוקרה בינלאומית שחלקו הגדול באנגלית). פלוס זה קצת פיצוי לשחקן עצמו, שמעולם לא היה מועמד למרות שהוא מסתובב בהפקות הוליוודיות מאז "המרדף אחרי אוקטובר האדום" מהאייטיז, דרך חלק ניכר של סרטיו של לארס פון טרייר ועד תפקיד הנבל ב"חולית". העניין הוא שיש גם את "קרב רודף קרב", ואת שון פן בתפקיד הקאמבק המדהים שלו בתור המפקד הקריקטורי והחרמן שרודף אחרי דיקפריו ובתו. פן זכה כבר פעמיים באוסקר, אישיות ה"דונט גיב א פאק" של ברנש שמעשן בכל טקס פרסים כבר מזמן לא קוסמת לקהל ובאופן כללי הוא נראה מחוק ואחרי האנגאובר קשה במיוחד. ובכל זאת, הסרט והשחקן כל כך מרשימים בכל רגע שהוא על המסך שאפשר לשים בצד את כל השיקולים הפוליטיים-אישיים למה לא לתת לו את הפרס. זה יהיה בפוטו-פיניש.
11 צפייה בגלריה
גלובוס הזהב כבר יש. האם יצטרף גם אוסקר? סטלן סקושגורד
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
מי יזכה: פן, בשלישית.
מי יכול להפתיע: סקושגורד, זה עדיין מאוד צמוד.
למי באמת מגיע: בניסיו דל טורו ב"קרב רודף קרב", שגם מועמד ותכלס עושה בדקות המסך הספורות שלו תפקיד קליל, נפלא ומלא-חן.
שחקנית המשנה הטובה ביותר
ושוב מאבק צמוד עם סימן למהפך. המובילה לאורך כמעט כל עונת הפרסים הייתה טיאנה טיילור, מי שמגלמת את זוגתו המורדת של דיקפריו בחלק הפותח של "קרב רודף קרב", מנהיגת המיליציה השחורה עם בטן הריונית, רובה אוטומטי ופה גדול. מדובר תכלס גם בתפקיד קצת קריקטורי - במכוון - כמו של כל הדמויות בסרט, אבל מתן הפסלון לה גם מריח טוב פוליטית: היא כמעט הקלישאה החיה של "אישה שחורה חזקה", כדמות על המסך ומחוצה לו. עם זאת, בשבועות האחרונים הפרסים החלו לסטות לכיוון מי שמסתמנת כמתחרה הכי חזקה שלה: איימי מדיגן, מי שמגלמת את המכשפה המפחידה גלאדיס ב"שעת הנעלמים", סרט האימה המצליח של השנה (ועוד ניצחון של וורנר) שזכה גם לביקורות משתפכות ומוצדקות. זו תהיה אופציה להלל קצת את סרט הז'אנר שלא הצליח להשתחל בקטגוריות המובילות באוסקר, ולהוכיח שהאקדמיה פתוחה קצת יותר כרגע לקולנוע מהסוג הזה.
ובעיקר זו הזדמנות שלא תחזור לתת כבוד למדיגן בת ה-75 - משחקניות האופי החרוצות והאפורות בתעשייה שפעילה בהוליווד כבר 45 שנה (היא הייתה מועמדת פעם אחת לאוסקר שחקנית המשנה באייטיז, על הסרט "פעמיים בחיים" שנשכח מאז) ולפתע זוהרת בתפקיד עסיסי שגורם לאנשים לברוח ממנה ברחוב. והיא גם אשתו של אד האריס בערך מאותה תקופה, ולכן זו גם תהיה דרך לפרגן לאחד הזוגות היציבים בתעשייה.
מי תזכה: גלאדיס, כלומר מדיגן, על "שעת הנעלמים".
יכולה להפתיע: טיילור מ"קרב רודף קרב", בכל זאת.
למי באמת מגיע: ג'וליה גארנר החצי-ישראלית, שכלל לא מועמדת על תפקיד יותר טוב מזה של מדיגן ב"שעת הנעלמים", או צ'ייס אינפיניטי, שגם לא מועמדת על תפקיד יותר טוב מזה של טיילור ב"קרב רודף קרב". אקדמיה, מה את מבינה בכלל?
תסריט מעובד ותסריט מקורי
שתי קטגוריות שבטקס הנוכחי נראות כמו רשת ביטחון כדי לוודא שאף אחד משני הסרטים המובילים של וורנר ויוצריהם לא ייצאו לגמרי מושפלים. בפרס התסריט המקורי יזכה כמעט בודאות קוגלר, במאי ותסריטאי "חוטאים" (אלא אם תהיה סנסציה מכיוון "זו הייתה רק תאונה" האיראני, נדבר עליו בסעיף הבא) ובפרס התסריט המעובד יזכה סוף סוף פול תומאס אנדרסון, שעליו כבר נמאס לכם לשמוע (אלא אם תהיה סנסציה מכיוון צמד הכותבות של "המנט", שמבוסס על רב-מכר מאוד פופולרי ומאחוריו עומדת הבמאית קלואי ז'או שכבר זכתה באוסקרים על "ארץ נוודים", לצד מפיק אנונימי בשם סטיבן ספילברג).
אז ההימורים שלנו לפרס התסריט המקורי הם:
מי יזכה: "חוטאים".
מי יכול להפתיע: "זו הייתה רק תאונה" או "בלו מון" או "מרטי סופרים".
למי מגיע: "זו הייתה רק תאונה".
ובנוגע לתסריט המעובד הטוב ביותר? ובכן:
מי יזכה: "קרב רודף קרב".
מי יכול להפתיע: "המנט" או "בוגוניה", שגם לו יש אוהדים.
למי מגיע: "קרב רודף קרב".
הסרט הבינלאומי
נתחיל בצפירת הרגעה: הסרט התוניסאי הפרו-פלסטיני בטירוף, "קולה של הינד רג'ב", שהוא על גבול סרט תעמולה והיה שיחת היום בפסטיבל ונציה האחרון שכולו עמד בסימן שנאה וחרמות לישראל, איבד גובה. הוא אמנם מועמד לפרס הסרט הבינלאומי, ויש לו תומכים כמובן בפלג המחרימים והחותמים הסדרתיים על עצומות נגד ישראל - אבל כרגע ניצב בתחתית טבלאות ההימורים. עוזרת לכך כנראה העובדה שהמלחמה בעזה נגמרה וירדה מהכותרות, וכנראה גם ההבנה שהוא גם הכי פחות מוצלח מחמשת המועמדים בקטגוריה מאוד מרשימה וחזקה השנה. בעיני כותב שורות אלו, ובלי קשר ללאום שלו, מדובר בסרט מלודרמטי וחלש שלוקח טרגדיה אמיתית שעליה ראוי לספר - מותה של הילדה הינד רג'ב בעזה במהלך המלחמה - והופך אותו לאופרת סבון רועשת. "הים" הישראלי היה עדין וראוי כל כך הרבה יותר להיות מועמד במקומו - וגם בו יש ילד פלסטיני - אבל לא היה לו סיכוי.
אז למי כן? הקרב הוא בין שלושה סרטים מצויינים. "ערך סנטימנטלי" הוא החזק מבחינת מספר המועמדויות הכללי בטקס - תשע, כולל מועמדויות לסרט, לבמאי ולארבעה משחקניו ושחקניותיו. על הנייר הוא המוביל. מבחינת באזז, קרוב אליו מאוד גם המותחן הברזילאי "הסוכן החשאי", שגם מועמד בנוסף לפרס הסרט ולפרס השחקן, עדות לאהבה שיש אליו בהוליווד. ויש סיכוי קטן שהאקטואליה תטה את הכף ברגע האחרון דווקא ל"זו הייתה רק תאונה", המותחן המצויין של הבמאי האיראני הגולה ג'פאר פנאהי, שצולם בהסתר ברפובליקה האיסלאמית על ידי היוצר בעל אשכי הברזל שכבר הושלך בעבר לכלא, זכה בפסטיבל קאן האחרון ב"דקל הזהב" והוא כתב אישום מצמרר נגד המשטר: הסרט עוסק בקבוצת אסירים משוחררים שחוטפים ורוצים לנקום באיש המשמרות שכלא ועינה אותם. רשמית הסרט הוא נציג צרפת ומומן על ידה (רואים, גם באיראן יש שרים שדואגים לא לממן סרטים "מכפישים" של במאים שמעיזים לבקר את ארצם, ושולחת אותם לחפש כספים בגלות. כמה כיף לדעת שאנחנו מתקרבים אליהם). אבל אם נשים את כל השיקולים בצד, "ערך סנטימנטלי" עדיין המוביל.
מי יזכה: "ערך סנטימנטלי".
מי יכול להפתיע: "הסוכן החשאי" או "זו הייתה רק תאונה".
למי מגיע: "הסוכן החשאי", "סיראט" הספרדי המעולה ו"אין ברירה אחרת" מקוריאה שבאופן שערורייתי לא הצליח להיכנס בכלל לרשימת מועמדים.
סרט אנימציה ושיר
בשנה מאוד חלשה לאנימציה בהוליווד ("זוטרופוליס 2", באמת?) ובשוברי-קופות מגניבים בכלל, יש בשתי הקטגוריות האלה זוכה כמעט ודאי, והוא הסרט "ציידות השדים של הקיי-פופ" שמי שראה בנטפליקס התאהב בו, ומי שלא ישאל בדודתיות את החברים שלו "רגע, במה מדובר בכלל?". הסרט על להקת בנות של פופ קוריאני שנלחמת בלהקת בנים שמורכבת משדים הוא רשמית הפקה אמריקאית של סוני, אבל כולו מכתב אהבה זרחני וניאוני לעולם המופרע של הקולנוע והמוזיקה הדרום קוריאניים. הוליווד תשדר לשני פרסים שהיא מגניבה וגלובלית כמו הילדים המתבגרים שלכם, ואז תחזור להיות עצמה.
"ציידות השדים של הקיי פופ" – טריילר
(צילום:באדיבות נטפליקס)
צילום, עריכה, פסקול, עיצוב אומנותי, ליהוק, איפור
קרבות רחוב בין "חוטאים", "קרב רודף קרב" ו"פרנקנשטיין" של גיירמו דל טורו, שגם זכה להערכה עצומה בקרב הבוחרים עם תשע מועמדויות, וככל שזה קשור לאיכות העשייה שלו - צודקים, הוא נראה מהמם. לא ניכנס לקרבות בכל קטגוריה וקטגוריה, רק נרשום על כמה מאבקים שראויים לתשומת-לב: האם ג'וני גרינווד, תושב ישראל וחבר רדיוהד שמשלם מחיר עצום בתעשיית המוזיקה על זה שהוא לא מקיא על הארץ בה הוא מתגורר, יזכה סופסוף באוסקר הפסקול על "קרב רודף קרב", שהוא השת"פ החמישי שלו עם אנדרסון אחרי ארבעה פסקולים מופלאים? (רוב ההימורים שהוא יפסיד שוב, הפעם ל"חוטאים").
האם לראשונה בהיסטוריה צלמת סוף סוף תזכה? (כנראה שכן, על "חוטאים"), ומי יזכה בפרס הטרי החדש שהאקדמיה מחלקת לראשונה ב-98 שנותיה: ליהוק (שוב, לפי ההימורים, "חוטאים")? כמו שאתם מבינים, "חוטאים" גם מסתמן כסרט שישכור סבלים לאסוף את ערימת הפסלונים הגדולה ביותר. זה לא אומר שהוא יהיה המנצח הגדול של הערב.
סרט עלילתי קצר וסרט תיעודי קצר
כמעט שכחנו: המצב בישראל! השנה, בניגוד לשנתיים החולפות, אין מועמד בולט שידוע בעמדותיו הפוליטיות ובנאומים חוצבי-להבות, וגם לא סרט בפרופיל של "אין ארץ אחרת" של יובל אברהם ובאסל עדרא שזכה בפרס הסרט התיעודי וסיפק את אחד הרגעים הזכורים (והאמיצים או המבישים, תלוי בדעתכם הפוליטית) של הטקס הקודם. האוסקרים באופיים גם מנסים מאוד להימנע משערוריות פוליטיות לעומת טקסים אחרים - זו גם הסיבה שכל נאום שכן כולל אמירה פוליטית כן בולט כל כך. ואולי כדאי להזכיר שמבחינת העולם המלחמה בעזה נגמרה וה"ג'נוסייד" מלהיב רק משוגעים לדבר, שלא יהיו באולם (מה לעשות שמארק רופאלו וחוויאר בארדם היו עסוקים השנה בקמפייני שנאה ופחות בלעשות תפקידים משמעותיים). ואילו המלחמה עם איראן ורצח רבבות מפגינים שם על ידי המשטר מעניינים הרבה פחות אנשים, בהוליווד ובמערב בכלל.
11 צפייה בגלריה
לקח את אוסקר הסטונדטים. מתוך "כתם קצבים", סרטו של מאיר לוינסון-בלונט
(צילום: מתוך הסרט, רות יגודייב)
לכן העיסוק בארץ הקודש יצטמצם, אם בכלל, לשתי הקטגוריות העלומות ביותר בטקס שבהן מועמדים גם שני היוצרים והסרטים הישראליים היחידים השנה (בשאר הקטגוריות אנחנו מוקצים, להרבה שנים). "כתם קצבים" של מאיר לוינסון בולנט, בוגר אוניברסיטת תל אביב, כבר זכה באוסקר הסטודנטים והביא כבוד בסרט שמתאר את המתח בין יהודים וערבים בארץ אחרי 7 באוקטובר. ואילו הבמאית והמפיקה הילה מדליה מועמדת בקטגוריה התיעודית הקצרה על סרטה Children No More: Were and Are Gone שהזכיר לעולם שהיו ישראלים שגם יצאו להפגנות נגד המלחמה ושבהן הביעו צער על מות ילדי עזה. שניהם זכו כבר לקללות משר התרבות של המדינה שלהם במקום לפרגונים, למרות שכמובן לא צפה בהם (מדרישות התפקיד), לצד הבטחות שסרטים כאלה לא ימומנו על ידי המדינה למרות שמראש לא מומנו על ידי המדינה. שניהם, כך נדווח, נמצאים יחסית נמוך בטבלאות ההימורים מבחינת סיכויים לזכייה - ומצד שני הקטגוריות הללו צדדיות מספיק כדי לספק הפתעות. ליוצרים ישראלים יש רקורד מוצלח למדי בקטגוריות הללו (למשל זכיית Skin של גיא נתיב באוסקר), כך שיש סיכוי קטן שנשמע קריאה דווקא בעברית ורגע של תקווה בלוס אנג'לס הרחוקה. אוסקר נעים לכולם.
טקס האוסקר ישודר ב-yes בלילה שבין ראשון לשני; הטקס הערוך והמתורגם יעלה בערוץ yes MOVIES DRAMA ביום שלישי ב-21:30
