רג'סטאן רויאל אקספרס
"רק סקרן כמוני יתעקש לנסוע אף על פי, חרף ולמרות כל האזהרות. כן, חם ברג'סטאן, ולא סתם אומרים את זה. עוד בפושקאר שמתי לב שאף אחד לא רוצה לבוא איתי ולא מוכן אפילו לשקול ג'יפ-ספארי של לילה אחד, ואף אחד לא התעניין בעכברושים בביקאנר, וכשאמרתי ג'איסלמר אף אחד לא ענה. בכל זאת נסעתי". נמרוד הלוי לומד בדרך הקשה אבל המהנה
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.
-----------------------------------------------------------------------------
חמש שעות באוטובוס? חה חה חה, לא בעיה. אחרי נסיעות של 10 ו-20 שעות, חמש נראות כמו קפיצה למכולת, אבל לא כשנוסעים מאג'מר שבמרכז רג'סטאן מזרחה לכיוון ג'ודפור, בעשר בבוקר בתחילת חודש אפריל. האוטובוס נוסע על הכביש השחור, חוצה שממת טרשים מדברית נטולת צל והשמש מעל בשמים. אין מיזוג, אין איוורור, האוטובוס חורק ודחוק, החלונות שליד המושבים קטנים, צרים ולוהטים. המושבים המרופדים מחממים גם מלמטה ובעצם אפשר להשוות את האוטובוס למין סיר בישול גדול, מרובע אמנם, על
גלגלים. בסיר הזה יושבים בני אדם חיים ועוברים תהליך של בישול איטי ואיוד מהיר, תוך כדי שהם גומאים מרחק באיטיות מדכאת.
רק סקרן כמוני יתעקש לנסוע אף על פי, חרף ולמרות כל האזהרות. כן, חם בהודו, חם ברג'סטאן, ממרץ ועד אוקטובר, ולא סתם אומרים את זה. האמת היא, שעוד בפושקאר, לפני שיצאתי, שמתי לב שאף אחד לא רוצה לבוא איתי ולא מוכן אפילו לשקול ג'יפ-ספארי של לילה אחד, שלא לדבר על קאמל-ספארי, ואף אחד לא התעניין בעכברושים בביקאנר, וכשאמרתי ג'איסלמר אף אחד לא ענה. בכל זאת נסעתי, וכבר בדרך לג'ודפור למדתי לנשום בטמפרטורות צליה ולמדתי לאבד נוזלים יותר מהר ממה שאפשר לשתות אותם. בכלל, למדתי המון בשבוע הזה.
קבעתי עם כולם להיפגש בדרהמסלה בתוך שבוע-עשרה ימים, ותכננתי לנסוע דרך ג'ודפור לביקאנר ומשם לאמריצר, ודרך פתאנקוט לעלות לדהרהמסלה. לבד יהיה לי הרבה יותר נוח לזוז מהר, לא לחכות כל הזמן, פעם זה חולה ופעם זו עייפה, ובכלל, מה רע כאן על הגג של הגסטהאוס?
ככל שמטיילים יותר ביחד, ככה הכל נעשה יותר בעייתי. המלון, המחירים, המסעדות, חריף לא חריף, זה רוצה סנדביץ' עם ביצה וזו פנקייק, וכשמזמינים 6 ביחד לוקח זמן לקבל את האוכל ולעשות את החשבון, וריקשה אחת לא תספיק וארבעה מקומות באוטובוס קשה למצוא. לבד, אני יכול לטוס. מי יכול לעצור אותי? אני אסע לפצות את סקרנותי ולמצות את עקשנותי וזה יעלה לי ביוקר, אני יודע, אבל זה הטיול שלי, ואני אעשה בדיוק את מה שבא לי, נכון?
המדבר ההודי
אילו לא הייתי נוסע מאג'מר לג'ודפור לא הייתי מגיע למבצר מהארנגהר המתנוסס מעל לעיר הכחולה ולא הייתי מבקר באתר שלא נכבש במשך 500 השנים מאז נבנה, שדורות של מהראג'ות שלטו בו וצבאות יצאו ממנו ובאו אליו, שהוא בית לאלפי סיפורים וציורים, פסלים
מוזהבים וחרבות משובצות אבני יקר, רובים ושריונות, תותחים ושערי ברזל כבדים, ארמון מבוצר של מלכים עשירים ואמיצים שחיו את חייהם כאן, פסקו גורלות וחרצו את ההיסטוריה בחצרות השיש המוצלות ובמרפסות עטורות הגילופים שעומדות על תילן עד עצם היום הזה, חזקות מטופחות ומזמינות מתמיד. ניחוחות של זעפרן ואופיום, קטורת ואבק שריפה עולים באפי, קול צחוקן של נשות החצר היפות ומשק כפכפי המשרתים. צלצול הפעמונים, קולות הגרירה של השערים הנסגרים עוד מהדהדים באוזניי.
בדמיוני אני מציץ אל אולמות התענוגות בלילות זימה מיוזעים, בכי וצחוק, פוליטיקה ומלחמה. נדמה ששושלת המלוכה המפוארת שבנתה את המבצר עוד כאן, אבל היום המהראג'ה כבר לא מולך. הוא עשיר ומשכיל ונאור, והמבצר עדיין רכושו ורכוש יורשיו, אבל חצר ילדותו וחדר השינה של אביו ואמו הם היום מוזיאון, ועל קנה תותח המוצב על חומת המבצר עומדת עכשיו ציפור טרף ומתצפתת על העיר הפרוסה תחתיה. רק היא עוד שולטת במבצר. התותחים דממו.
אילו לא הייתי נוסע מאג'מר לג'ודפור לא היה לי השכל לקחת את רכבת הלילה לג'איסלמר, אבל כשכבר הייתי בג'ודפור החלטתי שכן, עד הסוף, עוד מזרחה קודם, ואם כבר אז כבר: ספארי של לילה אחד, עם ג'יפ על דיונה. נכון, יש מלא מדבר בארץ, אבל זה מדבר הודי, גם אם הוא נראה בדיוק אותו דבר כמו מדבר יהודה.
הצטרפו אליי שני שוודים צעירים אז למדתי המון דברים על שוודיה, בעיקר שלשוודים יש הרבה מה לומר על הממשלה שלהם והם אפילו משתמשים במילים כמו "שחיתות", או "אינטרסים קפיטליסטים". אמרתי להם, שאני בכלל לא אתחיל לספר להם איך הדברים
נראים במקום שאני בא ממנו, איפשהו בין הודו לשוודיה. למדתי גם שאני לא סתם רואה מאות טורבינות רוח פרושות במדבר "טאהר", כי הודו במקום השמיני בעולם בהפקת חשמל בכח רוח. השוודים סיפרו לי (הם מקום שני). השכלתי על רקע השקיעה, שעונה על הציפיות כל כמו שקיעה, ובא לילה שחור של מדבר על הדיונה הכתומה החמימה, וחמישה, כולל טבח ונהג, אכלנו וישבנו להתפעל מהיקום הגדול. היה כל כך שקט. היינו כל כך לבד. רק אנחנו וכלב שרץ אחרינו מהצהריים. לילה מהלילות האלה שלא רוצים להירדם, לילה שנגמר בזריחה רגועה וצוננת, שהפכה למדבר הלוהט של אתמול כבר בשבע בבוקר, וכל מה שרצינו בחיים זה מקלחת, קרה ומהר.
אפילו לא לילה אחד
אם לא הייתי נוסע מאג'מר לג'ודפור, אז בנסיעה מג'איסלמר לביקאנר הייתי פשוט מת! כי לעומת הנסיעה הראשונה, שהיתה סיוט, השניה דמתה יותר לגיהנום על פני אדמות. להיכנס בשתיים בצהריים לתוך "תנור האפיה הנייד" בג'איסלמר, בטח ארבעים מעלות בצל - לא צריך להגיד יותר מזה, אבל זו רק ההתחלה. אחר כך נשארים 350 ק"מ של מדבר לחצות. בביקנאר, למחרת, הייתי ברוגז עם השמש. שהעכברושים
אחרי 5 ימים, רכבת לילה ושתי נסיעות ב"תנור אפיה על גלגלים עם מנוע היפותטי", אמריצר עוד לפני ואני מרגיש שאם לא אאט, לא אגיע בכלל. התעייפתי. אפילו אני. בא לי להגיע לאנשהו ולהיות בו, לישון שני לילות באותו מלון, למצוא אינטרנט אחד שעובד. השאנטי של פושקר נדמה כמו חלום רחוק. אימייל תמים מגלה שחברים טובים חוזרים בשבוע הבא מדלהי. לא עברה שעה ויש לי כבר כרטיס רכבת לאותו הערב. "ווייטינג ליסט" אבל יהיה בסדר, נסתדר עם ה"טריין קונדקטור".
בשבוע הבא: דלהי, פהארגאנג', קונאוט פלייס ואגרה. תוכניות לעתיד: רישיקש. אמריצר כנראה אחר כך, מדהרהמסלה, אבל עוד יש זמן.
הפרקים הקודמים
1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל 20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא
