קובי נחשוני מסכם את התש"ף שהייתה
(צילום: שחר גולדשטיין)

1. הקורונה והיהודים

הכי קל היה לדוש שוב ב"קורונה והחרדים", אבל בואו נדבר על הקורונה והיהודים. עם כל הכבוד לחתונת האדמו"ר מבעלז ולסגר על ביתר עילית, אם תש"ף תיזכר כשנה מכוננת מבחינה דתית זה יהיה בעיקר בגלל השפעת הריחוק החברתי הקיצוני על החיים היהודיים עצמם – בארץ ובחו"ל, עם או בלי כיפה על הראש.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אין ספק, לא רק היהודים סובלים מבדידות בקורונה, אבל רק אצלנו המסורת הדתית והלאומית מבוססת כמעט כולה על ה"ביחד" - מלימוד תורה בחברותא, דרך תפילות במניין בשבת ועד לסעודות המשפחתיות בחג. להסתגרות בבתים יש משמעות עמוקה הרבה יותר מה"לבד" החברתי שפגע באנושות כולה.
קשה להתכחש לזה: הזהות היהודית של כולנו, כמעט, או לפחות ביטוייה בחיי היום-יום, תלויים במידה רבה בקיומה של מסגרת קהילתית כזו או אחרת. וכשהיא מתפרקת או מושבתת בגלל מגפה שמשתוללת בחוץ, יש לכך השפעה מכרעת - לפעמים עד כדי ניתוק ומשבר זהות של ממש.
הזהות היהודית של כולנו, כמעט, או לפחות ביטוייה בחיי היום-יום, תלויים במידה רבה בקיומה של מסגרת קהילתית כזו או אחרת
תאמרו: אנחנו? מה פתאום. שום מגפה לא תרחיק אותנו מהיהדות. היא פוגעת רק ב"חצאי יהודים" בהוליווד או בסידני, שבלי מסיבת חנוכה עם סופגניות במרכז הקהילתי ישכחו מי היה סבא שלהם.
אבל אנחנו עושים לעצמנו הנחות. המציאות מוכיחה שהתופעה הזו היא חוצת יבשות, מחנות והגדרות דתיות.
החרדים, למשל, מוטרדים משבירת המסגרת בישיבות, שהוציאה אלפי צעירים אל הרחובות ומאיימת לפלוט אותם מהחברה. אצל הדתיים והמסורתיים ישנם רבים שהקורונה הייתה בשבילם הזדמנות לשבור שגרה ולהשתחרר מעט מהמחויבות הנוקשה להלכה. נכון, בכל פינה ניתן למצוא מנייני חצרות ומרפסות, אבל יש גם לא מעט שבוחרים להישאר בבית ולא ממש סובלים מהפטור ש"נכפה" עליהם מהליכה לבית הכנסת.
גם החילוני הממוצע איבד מאז פורים עוגן מרכזי של זהות יהודית – את המסגרת של חגי ישראל. אפילו ליל הסדר עם החמות לא היה לו. ועוד לא הזכרנו את האיסור לנשק מזוזות - מה יותר מסורת מזה - מנהג שספק אם עם ישראל יצליח להתרגל אליו מחדש.
אבל אל דאגה, לא אלמן ישראל. יום כיפור ממתין מעבר לפינה, וזו הזדמנות נהדרת להוכיח – או לפחות לבדוק – מה עשו לנו שישה חודשים של ריחוק מהחברה ומהמסורת.
תחת הטלית בבית הכנסת, עם הספר במרפסת או על גלגליות ברחובות, עם או בלי סגר, המצב הנפשי והרוחני של אזרחי ישראל ביום הקדוש בשנה יספק כנראה את התשובה המדויקת ביותר לשאלה הגדולה: האם רק לקחנו פסק זמן או שהתנתקנו? עדיין מתגעגעים או שירדנו סופית מהגלגל? גם אתם מוזמנים לבדוק את עצמכם.

2. דת ומדינה בהקפאה

היחסים שבין הדת למדינה, כך נראה, מעולם לא היו שלווים ורגועים כל כך. אחרי קדנציה סוערת בכיכובם של חוקי המרכולים והגיור, משבר עבודות הרכבת בשבת, בג"ץ הפרטת הכשרות, מתווה הכותל וכמובן סאגת חוק הגיוס שגררה את ישראל לשלוש מערכות בחירות, השנה החולפת התאפיינה בעיקר בדיבורים - כמו התבטאות חריפה של הרב הראשי נגד הישראלים חסרי הדת שנחשפה ב-ynet, ותיקון הנתונים על מספר החרדים המשרתים בצה"ל.
המצב הנפשי והרוחני של אזרחי ישראל ביום הקדוש בשנה יספק כנראה את התשובה המדויקת ביותר לשאלה הגדולה: האם רק לקחנו פסק זמן או שהתנתקנו
מי שמתעקש בכל זאת גם על מעשים, יכול להתנחם בכמה אירועים נקודתיים בזירה המקומית - למשל הפעלת אוטובוסים בשבת על ידי כמה רשויות מקומיות, שיותר משנתנה מענה של תחבורה ציבורית בסופי שבוע, עשתה הרבה רעש ציבורי ופוליטי, וכמובן - איך לא - סערת האינדוקציה של מוסטפא.
השיתוק בממשלה הפריטטית ובכנסת המבולבלת הכניס למצב המתנה ארוך גם את תחום הסיקור האהוב עליי, מושא מומחיותי. קיפאון מוחלט. אפילו המוקש שממתין לקואליציה מעבר לפינה, חוק הגיוס, הוא כבר לא מה שהיה - בעיקר בזכות הדחיות הנדיבות שבג"ץ אישר ומאשר למדינה בתיקון החקיקה שנפסלה, והודות להסכמות בלתי נתפסות בין ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון למפלגות החרדיות - מי היה מאמין - על מתווה שהוא הכי לא שוויון בנטל.

 סערת החביתות של מוסטפא סערת החביתות של מוסטפא
סערת החביתות של מוסטפא
(טוויטר, אנשל פפר)

וכשהקואליציה הולכת על בהונות ועל ביצים, ה"ישועה" אולי תבוא מהאופוזיציה. חובבי הדרמות ביחסים שבין הדת למדינה יכולים לתלות את תקוותיהם בהצעתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) לביטול "סעיף הנכד" בחוק השבות – צעד שמאיים לפתוח מחדש את אחד הנושאים הרגישים והנפיצים ביותר בתחום מזה יותר מ-70 שנה, שאלת "מיהו יהודי".
קיפאון מוחלט. אפילו המוקש שממתין לקואליציה מעבר לפינה, חוק הגיוס, הוא כבר לא מה שהיה - בעיקר בזכות הדחיות הנדיבות שבג"ץ אישר ומאשר למדינה
סמוטריץ' הציע למחוק שלוש מילים בלבד מתוך סעיף 4א' השנוי במחלוקת - "ולנכד" ו-"ושל נכד" - ובכך לקבוע שישראל לא תאפשר עוד עלייה של אדם שרק סבו או סבתו הם יהודים ולא אחד מהוריו. ברקע למהלך עומדים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם בישראל חיים כיום כ-400 אלף עולים וצאצאיהם המוגדרים "חסרי דת", ומסמך רשמי של רשות האוכלוסין וההגירה שנחשף השנה ב-ynet ולפיו רוב עולי מדינות ברית המועצות לשעבר אינם יהודים על פי ההלכה.
מה שנראה היה כמו ניסיון להטרלה במטרה להביך את הליכוד והמפלגות החרדיות, ולסכסך בין ראש הממשלה המכהן לשותפו החליפי, יצא משליטה ונלקח ברצינות על ידי הקואליציה, שפרסה עליו את חסותה והבטיחה לקדמו בהסכמה. המשמעות היא חשש אמיתי מפני רעידת אדמה פוליטית עם פוטנציאל לפירוק ממשלות, וחמור מכך – לפגיעה אנושה ביחסים העדינים שבין ישראל ליהדות התפוצות.
אם בתש"ף התלוננו על קיפאון, בתשפ"א אולי נתגעגע למוסטפא והאינדוקציה.

3. ענק הרוח הלך לעולמו

יש מתאימים יותר ממני להספיד את הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), שהלך לעולמו בחודש שעבר, ערב יום הולדתי. הוא אמנם היה מיודד עם הסבא האהוב שלי, איש ההגות והספר יהודה נחשוני (רזמיבש) ז"ל, אבל אני עצמי לא זכיתי להיכרות אישית משמעותית איתו, ובוודאי שאי אפשר לומר שהייתי מתלמידיו. שלום-שלום.

 הרב עדין שטיינזלץ ז"ל הרב עדין שטיינזלץ ז"ל
הרב עדין שטיינזלץ ז"ל
(באדיבות ישיבת תקוע)

היו ויש לי הרבה רגעים יפים ומרגשים מהמפגשים עם כתביו של הרב שטיינזלץ ועם דמותו, וחלק מספריו מונחים על שולחני, אבל הפעם הראשונה שעמדתי מולו פנים אל פנים באחד על אחד הייתה פחות מוצלחות ושברה לי את הלב. הוא ירה לעברי עקיצה כואבת במיוחד על רקע המקצוע שבחרתי לעסוק בו וזה דקר אותי חזק בבטן. התנחמתי בכך שלא כינה אותי "חילזון מעוך", כהרגלו, אך בכל זאת מדובר היה בחוויה מכוננת, קשה ומשפילה.
לפני הכול היה הרב שטייינזלץ אוהב אדם, איש של אנשים - וגם של ילדים. הוא ידע לנהל שיחות עומק עם פרופסורים מלומדים - וגם עם בני שבע
אם לא די בהיעדר הקשר האישי ובמהלומה שספגתי בפעם ההיא שניסיתי להתקרב, גם "מרחוק" קשה לומר שהייתי מתלמידיו. את הגמרא שלי אני צורך - מרובע שכמותי - בלי הביאור המונומנטלי שחיבר ושזיכה אותו בפרס ישראל ובהכרה בינלאומית. ובכלל, אני לא איש של רבנים. בקיצור, מי אני שאספיד.
ולמרות כל אלה, בידי הרב שטיינזלץ הפקדתי את חינוך ילדיי, שלמדו ולומדים במוסדות שבנשיאותו, ואם היה לי אי פעם "רבי" – אולי זה היה הוא. אדם ענק ויהודי ענק ואיש רוח ענק שאיכשהו הצליח לרומם את כל מי שפגש אותו - במקום שירגיש לידו כננס. מעולם לא הצטערתי והתעצבתי כל כך על רב שנפטר כמו בי"ז באב תש"ף.
בלבו של הרב עדין שטיינזלץ כמו פעל מנוע רב עוצמה שדחף אותו ללמוד וללמד וליצור ולפרסם ולהדריך ולחנך ולהתרוצץ ולפעול למען ולהתקדם בתחומים עשייה שונים ומגוונים "עד בלי די", ולדרוש מעצמו עוד ועוד ולהרגיש ש"לא עשיתי מספיק" – ולתבוע זאת גם ומאחרים. תלמיד מצטיין של הרבי מלובביץ'. וכל מי שהכיר או נפגש הרגיש מיד כמה ה"מחלה" הזו מדבקת ותופסת גם אותו.
כחסיד חב"ד שפעל ופנה בעיקר "החוצה", לציבור החילוני והדתי-לאומי, הרב שטיינזלץ נחשב לאחד מחלוצי ומנהיגי התנועה המכונה "חסידות ארץ-ישראלית". אחת הבשורות וההצלחות הגדולות שלו בהקשר זה היה עיסוק מתמיד בפנימיות התורה, התובע כנות ואותנטיות בעבודת השם. הוא לא ויתר על המחויבות להלכה, אבל גם לא ייחס חשיבות רבה למעשים וממש לא הסתפק בהם. מעצמו ומתלמידיו הוא דרש משהו עמוק הרבה יותר.
אם היה לי אי פעם "רבי" – אולי זה היה הוא. אדם ענק ואיש רוח ענק, שאיכשהו הצליח לרומם את כל מי שפגש אותו - במקום שירגיש לידו כננס
אולי לכך התכוונה ועדת פרס ישראל למדעי היהדות שבחרה בו פה-אחד לחתן בשנת ה-40 למדינה, כשהוא בן 50 בלבד, ותיארה אותו בנימוקיה באופן קולע כמי שגישר לא רק בין עולמות דתיים וחילוניים, אלא קודם כל בין האדם הדתי לבין עצמו. גם על מפעל חייו לביאור התלמוד כתבה באופן דומה כי הוא לא רק מתווך בין דורות ומנחיל לנו חוכמה יהודית עתיקה, אלא גם גורם ל"יתר הבנה והערכה בין אחינו בני דורנו, שלמרבה הצער והכאב תוהים ומסתגרים איש-איש באוהלו ובמחנהו".
אבל לפני הדברים הגדולים, הרב עדין אבן-ישראל (שטייינזלץ) ז"ל היה קודם כל אוהב אדם. פשוט איש של אנשים - וגם של ילדים. הוא ידע לנהל שיחות עומק עם פרופסורים מלומדים ועם שועי עולם - אבל גם עם תלמידים עוד לא בני 7, שהרגישו קרובים אליו לא פחות ואהבו אותו מאוד.
הנה: בפורים התשע"ג ערכנו, משפחתי ואני, סעודת חג באולם בירושלים, ולפתע נתקלנו בו בדרכו למשתה של תלמידיו בחדר הסמוך. דוד, אז בכיתה א', בתחפושת כלשהי, זיהה אותו מבית הספר, התרגש מאוד מהמפגש, ביקש סלפי מענק הרוח בן ה-75 - וקיבל הרבה יותר. אביטל בת ה-5 הביטה מן הצד במתרחש ופרצה מיד בבכי: "זה לא פייר שלי אין כאן אף אחד אבל דוד תמיד פוגש חברים!".
ומה עם שברון הלב ועוגמת הנפש מהמפגש ההוא? בשנים האחרונות, כשהתקרבתי קצת יותר, התגברתי. למדתי סוף-סוף את מה שכל מי שהכיר יודע: העוקצנות החריפה של הרב עדין הייתה תמיד בועטת אותך כלפי מעלה. או כמו שאיבחן בפניי יפה, אחי האהוב: "הרב עדין דאג בכל מפגש לנפנף אותך כדי להבעיר אש מהגחלת".