שתף קטע נבחר

הטאג' מאהל: גרסה מצונזרת מילות תואר

"עמדתי שם והתפעלתי עד שהמיליונים שחיכו מאחורי דחקו אותי קדימה. לא רציתי להתקרב אליו מיד, הוא כל כך מושך ואני לא אתמסר לו בקלות, שלא ייגמר הקסם שלו". נמרוד הלוי נמנע מקלישאות וסופרלטיבים (מיותרים) ומספר על יום ארוך אחד בחייו, היום שבו ראה במו עיניו וגם נגע בטאג' מאהל

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.

-----------------------------------------------------------------------------------

 

כן, ככה זה כשמתכננים - תוכניות סופן להשתנות. מצאתי את עצמי בדלהי, ואגרה מעבר לסיבוב. נסענו לראות את הפלא ומוקדש כאן קטע שלם לכבודו: הטאג' מאהאל. אחר כך, כמתוכנן, רישיקש וצפונה אבל השד יודע מה באמת יהיה.

 

לנסוע או לא לנסוע – זאת השאלה

 

לא כולם נוסעים לאגרה וכל מי שנסע אומר לכולם לנסוע. לא נשמע אמין. עזריאל קרליבך כתב ביומנו המפורסם משנות החמישים קטע נהדר ומרגש על הטאג' מאהל בעברית שעברה מהעולם, שהוא לא ידע שאבנים יכולות לשיר ושַׁיִשׁ יכול לבכות ובניין יכול להרטיט את החושים. אחרי שקראתי את מה שידעתי כבר קודם, החלטתי שאני לראות את הטאג' נוסע בטוח, ולא חשוב מה. לא מעניינים אותי המטרידים באגרה ולא הכסף שזה יעלה.

 

הרכבת המהירה מדלהי לאגרה יקרה, אבל לצאת לפנות בוקר מהמלון בדלהי,

 לראות את הטאג' ולחזור לפני חצות לחיק המלון המוכר בלי לישון באגרה ה"חורית" הזאת, נשמע כמו תוכנית מעולה. והכסף? יאללה, פעם אחת רואים את הטאג' בכל החיים. חוץ מזה שהרכבת, או ה"שאטאבדי" כפי שקוראים לה, היא מטוס על מסילה עם פינוקים ומזגן. חוויה מתקנת, בונה ומומלצת.

 

הגענו השכם, הנמכנו ציפיות, לא לפני שנהג אחד נטש אותנו בתוך הריקשה שלו ביציאה מתחנת הרכבת, מיד כשהבין שהוא לא ממשיך איתנו ושאנחנו לא רוצים לראות את "אגרה פורט" ולא את ה"מאנדיר" ולא את ה"פאלאס". "אונלי טאג', נו גייד" אמרנו ומצאנו את דרכנו אל הריקשה הבאה, בכוחות עצמנו ובלי שום שיחות הבהרה, וזה היה ממש בסדר.

 

אולי בגלל המלון הנחמד, אולי בגלל החברה הטובה, אולי בגלל הרכבת, אולי בגלל שויתרנו על המבצר, אולי כי הנמכנו ציפיות, אולי כי אגרה לא היתה כל כך נוראית אלינו (בכלל לא), אולי כי הלכנו רק בארבע אחרי הצהריים ואולי כי באמת לא היה כל כך חם ביום הזה, לא יודע למה, ואולי זה בעצם הכל בגלל הטאג' - היה טוב. יום ארוך אחד בחיים, היום שבו ראיתי במו עיני וגם נגעתי והלכתי בתוך הטאג' מאהל.

 

עוד לא תמו כל פלאייך

 

הכל נכתב על הטאג' מאהל. הכל. וגם כתבו שכתבו את הכל. כל כך הרבה תיארו אותו ואת החומרים שממנו הוא עשוי, את הצבעים שלו וההשתקפות של השמש בו, על הכיפות החושניות והצריחים המסוכרים, על הגנים שסביב ועל הסיפור הרומנטי-טראגי שהביא לבנייתו. כל כך הרבה אגדות, כל כך הרבה זוגות מתחתנים בקדמתו, כל כך הרבה וידאוקליפים הודיים, כל כך הרבה מגלי עולם, עיתונאים, סופרים, מדינאים והרפתקנים. ככה זה עם בניין שהוא אחד המפורסמים בעולם.

 

במסגרת המאמץ לעניין את הקורא הקטע הבא מוגש ללא המילים "סימטריה", "מרשים" ו"מעורר התפעלות". עדיין יהיה קשה לכתוב משהו מקורי או חדש, ולכן ינופו מהטקסט גם החלקים המתארים את צורתו של הטאג' באופן פרטני. החצר, החומה, המסגד, הצריחים והשערים יצויינו ללא שמות תואר ורק למען החובה ההיסטורית תצורף פסקה קצרה המתארת את השיש שממנו בנוי הטאג', אבל רק את השיש.

 

הטאג' באמת מאוד מאוד יפה וכל מה שכתבו עליו נכון. כנראה שלא סתם עשו מהטאג' כזה ביג דיל, או שאולי כן סתם? זה בסך הכל עוד בניין. אמנם אחד גדול עם צריחים, כיפות, חלונות ועיטורים אבל לא משהו דינמי, לא משהו מפתיע, זה מבנה נהדר ואומרים שהוא נבנה בשם האהבה אז בכלל, ועדיין למה דווקא הוא כל כך מוערץ ולא אחר? האם באמת יש בו משהו מיוחד? האם הוא מתבלט מעל היתר באופן כל כך ברור? ובכן, לדעתי האישית במובן מסוים - כן.

 

מעבר לשער נגלה לעיני בתחילה רק חלק קטן ממנו, חלקו העליון של

 השער המושל בחזיתות הטאג'. עוד מרחוק הוא כולו בוהק, ברור וחד. כשנכנסתי לתוך החצר וראיתי את כל המבנה בפעם הראשונה נוכחתי כמה הוא גדול וחשבתי שאיפה שאני עומד עכשיו עמדו לפני מיליונים וצילמו את אותה התמונה, זו שראיתי כל כך הרבה פעמים, זו שאני מצלם עכשיו. זו היתה החוויה האמיתית שלי, יותר מהטאג' עצמו שככל שהוא יפה הוא עדיין רק בניין, או מוזוליאום, מה שהיה חדש ומרענן זה שאני הייתי שם.

 

עוגת שיש

 

עמדתי שם והתפעלתי עד שהמיליונים שעוד חיכו מאחורי דחקו אותי קדימה. לא רציתי להתקרב אליו מיד, הוא כל כך מושך ואני לא אתמסר לו בקלות, שלא ייגמר הקסם - קודם קצת פור-פליי, חיזור קצר בגינה - בכל זאת טאג' ומומטאז היפה, הקשר בין השיש המגונדר לארוטיקה ולרומנטיקה (לא, לא, אני לא מספר את הסיפור של שאה ג'אן ואשתו היפה מומטאז...).

 

בגינה ומכל עבר תיירים מתרגשים ומצטלמים, בעיקר הודים אבל לא רק. שטיח רבגוני של סארים, כובעי מצחיה, שפמים מחייכים, זוגות הודים שלובי ידיים בטיול ירח דבש ומצלמות עם עדשות ענק. חגיגה אנושית ודיגיטלית בהוויתה בתוך יצירת מופת ארכיטקטונית. אלפי מבקרים רועשים גודשים את המבנה אבל שקט, כאילו השיש סופג את השאון. שיש קריר ומפנק, שיש לוחש חרש, מתעתע וסודי, שיש מתקתק ורך כמו צמר גפן מתוק, שיש שנראה כמו שמנת מומסת, מלטף, מגרה, שיש יפה ואלגנטי, שיש קצת שחצן, שיש רברבן.

 

בפנים, סירחון של כל הגרביים שבעולם מאז הלכה לעולמה מומטאז היפה. פנים הטאג' מאכזב באותה מידה שחיצוניותו עונה על הציפיות (כמובן, הכל תלוי גם בגובה הציפיות). לי בכל אופן, היה נדמה שפנים הטאג' הוא בכלל לא בטאג', כאילו מה שבפנים לא משנה, כאילו זה שמומטאז היתה יפה זה מספיק, אבל אולי היא בעצם היתה מכה? אסור לצלם בפנים אבל זה באמת לא נורא, החלל הפנימי בכלל לא קשור.

 

חמישה מטרים מצידה החיצוני של החומה שמקיפה את הפלא המבריק ישנו שביל. בצידו עזובה ועוני שכמו צובאים על החומה. ערימות אשפה, ריח ביוב מנהר היאמונה הקדוש, זוהמה ולכלוך מונחים באדישות כאילו בעולם אחר. הטאג' מוגן בתוככי החומה אבל אגרה של היום גוועת.

 

שוב הודו מדהימה אותי בניגודיה. בתוך החומה ומחוצה לה, בתוך הטאג' עצמו ומחוצה לו, השערים המרובעים והכיפות העגולות, היופי הלבן והסירחון המבאיש, שאה ג'אן האכזר וליבו השבור, מומטאז היפה וכמה שהיא מכה. כל דבר והיפוכו כמו שהודו כולה.

 

הפרקים הקודמים

 

1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל 20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא  22. רג'סטאן רויאל אקספרס

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
היה יופי. אולי בגלל החברה ואולי זה מעצם הטאג'
היה יופי. אולי בגלל החברה ואולי זה מעצם הטאג'
צילום: נמרוד הלוי
מיליונים כבר עמדו כאן וצילמו אותה תמונה
מיליונים כבר עמדו כאן וצילמו אותה תמונה
צילום: נמרוד הלוי
מומלצים