מסע בודד חובק עולם
(קרדיט: יוסף סאפין, יפעת ביתן, נצחיה יעקב, באדיבות קהילת רענן בית שמואלי)

כבר קרוב לעשור שאני עורכת את הפרויקט המרכזי של יום כיפור, ומעולם לא היה לי קשה כל כך לכתוב את מילות ההקדמה. המילים המנחמות שעוטפות אותנו כל שנה, מלכדות אותנו ליום אחד של תפילות ושקט, מתחלפות במילים רועדות שמחפשות את האמת וההיגיון במה שקורה לנו, לחברה שלנו, לעולם כולו. רק חשבון הנפש נשאר, ובתוך הרעש הפנימי הזה הוא בועט מתמיד.
לעמוד המיוחד של ynet ליום כיפור - לחצו כאן
"מה אתה רוצה ממני", שואל חנן בן-ארי את השאלה שכולנו שואלים לפעמים בשקט. מה אתה רוצה מאתנו. פיתחנו פה עולם של תורה שלא היה כמותו, ביססנו ישיבות ובתי כנסת, המונים התקרבו לשורשיהם. ונדמה שהכול נהפך עלינו, על העולם כולו.

כבר דורות לא היו הצער האישי, הלאומי והבינלאומי כל כך מחוברים

בתי הכנסת שידעו תפילה ברוב עם הדרת מלך ננטשו, ואנחנו מגורשים - גולים מבתינו הרוחניים אל הרחובות. עדיין לא מתגעגעים מספיק, אבל כבר מתחילים להתגעגע מדי.
בבתי הכנסת המפוארים שבנינו, שכחנו לעתים מה עיקר ומה טפל, מה חשוב ומה מישני. שכחנו לעתים לנהוג כבוד איש ברעהו. בתי הכנסת הם מוקדים קהילתיים אבל גם נושאים בתוכם את כל תופעות הלוואי של קהילות שבעות.
כעת משאירות אותנו קפסולות התפילה עם המשפחה הגרעינית, בעולם שהתרגלנו לקרוא לו כפר גלובלי. הבדידות המודרנית מתחלפת בהחזרת הערכים המשפחתיים. אולי היינו צריכים את זה בכוח, כי לא יכולנו לחזור לזה לבד.
ברחובות אנחנו פוגשים את המניינים הקטנים במדבר הפרטי שלנו, תחת השמש הקופחת. אין "ברוב עם הדרת מלך", אין שירה שבוקעת שערי שמים בין הקירות – אבל יש מאמץ לבקוע שערי שמים כשהמרחב פתוח ואין מה שיאסוף את הקולות.
ברחוב אנחנו פוגשים את השכנים שלנו. אשכנזים וספרדים לומדים להתפלל ביחד, למצוא מקום ואהבה למנהגים ולפיוטים השונים. חמישה בתים, שבעה מניינים – ואין אחד שמתפלל עם השני בימים כתיקונם. אז אולי הימים כתיקונם צריכים עכשיו תיקון.

לחזור איש-איש לביתו

בפרשת בלק מברך בלעם את ישראל "מה טובו אוהליך יעקב", ומפרש רש"י – שהיו פתחי אוהליהם של בני ישראל מופנים זה לעומת זה, כך שלא יוכל אחד לראות מה קורה איש בבית שכנו. אולי התערבנו מדי. אולי שכחנו לסגור את פתחינו, ועכשיו אנחנו מתכנסים איש-איש חזרה באוהלו.
ואולי חיינו בתחושה מזויפת של ערבות הדדית ושל עם אחד, עד שה' פירק אותנו מכל הנשק שהיה לנו, והשאיר אותנו חשופים להתמודד עם כל פגעי החברה שלנו השסועה פוליטית וחברתית. אולי היינו צריכים חיסון טבעי שיפתח מבפנים את החוסן החברתי שלנו, כדי שנהיה עם אחד - לא רק מול אויבים חיצוניים, לא רק מול אסונות מוכרים.
הפרויקט השנה מתמקד בבתי הכנסת הנטושים והקהילות שמתמודדות עם אובדן העוגן הרוחני בארץ ומחוצה לה, חילונים ודתיים, רפורמים וחרדים. אלה שסגרו על מנעול ובריח, ואלה שמנסים להחזיר את בני הקהילה הביתה. מסע בין קהילות המתפללות למה שאבד, לחיים שהיכרנו.

בית הכנסת איצקוביץ' שבלב בבני ברק נוסד בתקופת המנדט הבריטי, והפך מאז למוסד ולאחד הסמלים הבולטים של העיר. אולי אף לבית הכנסת הכי מפורסם בישראל, עם כעשרים אלף מתפללים מידי יום. אבל ב-22 למרץ השנה, בצעד שעורר תדהמה וביקורת בזמנו, החליט הרב יצחק שיינין – הגבאי המיתולוגי – לנעול את שערי המקום, מאחר והממשלה בוששה מלסגור את בתי הכנסת שהיוו מוקדי הדבקה משמעותיים. "ראיתי מה שקרה באיטליה, והבנתי שאני מפחד שזה יקרה גם אצלנו", הוא מספר. "התפקיד שלי הוא לא להרוג אלא להפך, להתפלל על החיים, ולא רציתי לקחת אחריות אם מישהו יחלה".
 לכתבה המלאה

מידי שנה בסיום תפילת הנעילה, מלא בית הכנסת הגדול בירושלים מפה לפה: 1,700 איש מצטופפים בו, מחסידים של נטורי-קרתא ועד אנשי שמאל חילונים. נשיא המדינה סוגר את ארון הקודש, וכולם שרים "התקווה". השנה, לראשונה מאז נוסד, יהיה בית הכנסת הגדול בירושלים סגור. מחוץ למבנה יקיים מניין מצומצם של עדות המזרח, ואילו האשכנזים יחפשו לעצמם מנייני חצרות באזור.

כמעט 530 שנים לאחר שהוקם, יעמוד השנה לראשונה "בית הכנסת של המגורשים" - "סלאת לעזאמה" שבמרקש, מרוקו - שומם ממתפללים. "אנחנו מתמעטים מאוד והולכים", אומר אוחיון בעצב. "אנחנו השומרים האחרונים. מחזיקים את המפתחות של בית הכנסת ובית העלמין, שומרים עליהם עד שירחם ה'".

בית המדרש של חסידות גור, המורכב משני מבנים המחוברים זה לזה, הוא מהגדולים בעולם. אף שהקמתו טרם הושלמה, ב"ימים הנוראים" של השנתיים האחרונות הוא הצליח להכיל יותר מ-20 אלף איש. כשאישור ההתקהלות פר דלתות ומ"ר הגיע - ניתן האות, ולקראת ראש השנה שצוין בשבוע שעבר, השקיעה החסידות העשירה הון עתק על מנת להתאים ולהכשיר את המקום באופן הממקסם את מספר המשתתפים החוקי בתפילה. במבחן התוצאה, זה לא כל כך הצליח.

בכל שנה עומדים הרב חזקי והרבנית חני ליפשיץ עם כ-300 ישראלים צעירים, חלקם לראשונה בבית כנסת ביום כיפור, בתפילת "כל נדרי". ככה כבר 20 שנה. עבורם זה הרגע המרגש ביותר ביום הקדוש. אבל לא רבים יודעים כי הזוג שהפך כבר לסמל ל"שלוחים", ושדמויותיהם שמשו השראה לסדרה "קטמנדו" – נמצא כבר כחצי שנה הרחק ממפעל חייהם שנבזז ונפרץ.

קרוב לאלפיים מתפללים היו מגיעים מידי שנה לבית הכנסת המרכזי בתל אביב לתפילת הנעילה. הם מילאו את היכל בית הכנסת וגלשו לחצר ולאולמות. "אני אף שנה לא מתפלל את התפילה הזאת כמו שצריך, אלא פשוט עומד פתח מכניס אנשים, מספק מחזורים", נזכר רב בית הכנסת, יצחק בר זאב. השנה יהיו בבית הכנסת אולי 150 איש, בקפסולות. "שתביני שזה בית כנסת שיכול להכיל למעלה מאלף מקומות ישיבה".
בתוך הפסטורליה של אירופה הקלאסית, בצפון-מזרח צרפת, גרים כ-20 אלף יהודים שממשיכים את המסורת של הקהילה היהודית העתיקה בעיר: ספרדים ואשכנזים, חרדים ולא-דתיים. בעיר פועלים עשרות בתי כנסת, מוסדות חינוך יהודיים ועסקים המספקים את צרכי הקהילה. "עברנו תקופה לא קלה בשטרסבורג", מציין הרב וויל. "היו המון חולים - עשרות אחוזים בקהילה. 40 אנשים היו במצב קשה. לצערנו כמובן שהיו גם כמה נפטרים, בעיקר בקרב המבוגרים יותר".

להפעיל בית כנסת בתוך קיבוץ חילוני זאת משימה לא פשוטה. המניין קטן, מרבית התושבים לא מרגישים מחוברים והתפעול נופל על כתפיהם של מעטים. כך ייראו השנה תפילות החגים בארבעה קיבוצים חילוניים.

"הקהילה בארגנטינה חטפה מכה קשה וכואבת", מספרים הרב רפי טוויל ורעייתו חיה, המנהלים את קהילת בית חב"ד בסלטה שבצפון-מערב ארגנטינה. השנה, נוכח הסגר, לא יפקדו מאות המתפללים את בית הכנסת. "נתפלל איש-איש בביתו", אומר הרב. "רבים בקהילה שלנו איבדו את מקום העבודה והם קורסים כלכלית. בסלטה אנחנו בסגר מלא לפחות עד סוכות. גם ביום כיפור נתפלל לבד, ללא מניין או קריאה בתורה".

"סיפור מלחמת יום כיפור הוא חלק משמעותי מהילדות שלי. אבא סיפר למשפחתי איך קראו לו מבית הכנסת על מנת לצאת לקרב, איך נפרד מהמשפחה ועלה על מדים בעיצומה של תפילת יום הכיפורים. בימים אלה אנו בעיצומה של מלחמה. מלחמה קשה, עם קורבנות. ממש כמו אז. לא התבקשנו לצאת לקרב וגם לא לעלות על מדים. המעט שאנחנו יכולים לעשות על מנת להילחם בנגיף, הוא לא להגיע לבתי הכנסת בחגים".

באתיופיה זוכרים ומתגעגעים לתפילות יום הכיפורים שנערכו בשנה שעברה, בהובלת חזני הקהילה האתיופית בבתי הכנסת שבמחנות הממתינים לעלייה. נשים, גברים וילדים הגיעו ממרחקים ארוכים, הילדים למדו את התפילות מהמבוגרים – וכולם לחשו תפילה להתאחד עם משפחותיהם לשנה הבאה בירושלים הבנויה. שנה חלפה, והחלום רחוק מתמיד. גם התקווה שמפיחות התפילות המלכדות לא תהיה השנה בבתי הכנסת של מחנות הממתינים "תקווה" שבאדיס אבבה ו"תקוות ציון" שבגונדר.

שמה של קהילת "בית אבא" בפתח תקווה מעיד עליה כי היא נשענת על מסורת אבות, אבל ביום הכיפורים תשפ"א יתגעגעו בה בעיקר לילדים. אחרי שש שנים שבהן נציגי הדור הצעיר נהגו להנעים ולהעשיר את תפילות הימים הנוראים כשהם מצטרפים אל שליח הציבור בקולות סופרן, בתשפ"א הצליחה מגפת הקורונה לפזר את המקהלה המאולתרת. על כתפי האבות של "בית אבא" תונח השנה אחריות כבדה, לייצג בפני ריבונו של עולם את הבית כולו, כשהנשים, הבנים והבנות מעודדים אותם הפעם מהעורף, תומכי לחימה.

ביוזמה שהחלה כבר בראש השנה ונמשכת גם בכיפור, הקימו בקהילה הקונסרבטיבית של אוונטורה טורנברי, בצפון מיאמי, דרייב-אין שאליו ניתן להגיע עם הרכב ולהשתתף בתפילות, מבלי לבוא במגע פיזי עם המתפללים האחרים. עבור אלה החוששים גם מזה, או שמעדיפים בכלל לא לצאת מהבית, ניתן להתחבר לתפילה דרך "זום" ובשידור חי ברשתות החברתיות של בית הכנסת. מכיוון שמדובר בקהילה קונסרבטיבית אמריקאית, אין למתפללים בעיה עם נסיעה במהלך החג, ובתפילות משולבים גם קטעי מוסיקה.

יותר משמתגעגעים לשגרת בתי הכנסת בברוקלין של לפני הקורונה, מתגעגעים שם לאנשים. כאלפיים מבני הקהילה החרדית של ניו-יורק נספו במגפה, ולדברי הרב ישראל זילברשטרום, איבדה קראון הייטס החב"דית כארבעים אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים. "ב-770 מקפידים על חבישת מסכות, למרות שכנראה רוב המתפללים שלנו כבר חלו בקורונה. בגלל שאפשר להתפלל רק בעמידה, יש במקום בעיקר צעירים".

בכל ראש השנה ויום כיפור בשנים האחרונות נכנסו עשרות בחורי ישיבה, מרצונם החופשי, למספר בתי סוהר, בכדי לשמש חזנים ותוקעים בשופר, אבל השנה הוחלט לוותר על הסיוע שלהם. אף שב"הדרים" היה אירוע בודד של קורונה – הכללים נאכפים בקפדנות, והשנה ימלאו האסירים עצמם את תפקידי שליחי הציבור. כך מצא עצמו ד', אסיר שומר תורה-ומצוות שנשפט בגלל עבירות סמים, כחזן ובעל התוקע בראש השנה וביום כיפור.

אל בית הכנסת המרכזי של מוסקבה מגיעים מידי שנה ביום הכיפורים קרוב ל-2,000 מתפללים. השנה יהיו שם אולי 400. הקהילה היהודית במוסקבה חטפה מכה קשה בקורונה, ואיבדה 93 מחבריה במגפה הנוראה, עשרה מתוכם – מבוגרים שנמנו על מתפללי "מארינה רושצ'ה".

רק מאתיים מתפללים הגיעו בראש השנה לבית הכנסת הספרדי, "מקדש מלך" שבהרצליה. בחגים שבשגרה עדים קירותיו לקולותיהם של למעלה מאלף מתפללים, אך השנה איננה רגילה. בהתאם למתווה בתי הכנסת, פוזרו גם המאתיים שהגיעו בין האולמות, במרפסת ואף גלשו לחצר. "הצפי זהה ליום הכיפורים", אומר שמעון כדורי, האחראי על האולמות.

כבר בראש השנה צבט הגעגוע בשלוחי חב"ד, הרב נחמיה והרבנית נחמי וילהלם. "בראש השנה אנחנו עוברים מגסט-האוס אחד לשני ותוקעים בשופר לישראלים. אבל השנה לא היה למי לתקוע. ביום כיפור אנחנו מתכנסים מידי שנה כ-400 איש לתפילה מרגשת. בסוף יום כיפור צועקים ביחד 400 יהודים 'שמע ישראל'. כשזה קורה יש לי דמעות בעיניים ממש בפועל. למרות שחוויתי את זה שנה אחרי שנה, כבר חצי יובל, עדיין יש דמעות בכל פעם מחדש. השנה יהיו רק כ-50 איש, רובם ישראלים מקומיים שעוסקים בימי שגרה בתיירות".

רבת קהילת רענן בית שמואלי הרפורמית ברעננה מנסה לשדר אופטימיות, למרות שלרגע אחד, היא מרשה לעצמה להודות בכאב: "כארבע שנים שאני בתפקיד, והשנה זה קורע את הלב לעמוד על הבימה, ולשמוע את ההד שעולה מבית הכנסת הריק מאנשים".

(באדיבות בית כנסת חב"ד)
רק חיילים מעטים – אלה שהיו חייבים בשל פעילות מבצעית – נותרו בבסיס. "היו לנו מחזורים ושופרות בכמות גדולה מהשנה שעברה, ונערכנו לתפילה באזור עם הצללה ומאווררים", מספר רב הבסיס, אליעד קורנברג. "לפני יום כיפור ערכתי שיחות עם החיילים, ובהן עברנו על הלכות יום כיפור לחיילים בפעילות מבצעית. אותם חיילים גם יתפללו תפילה מקוצרת, על פי ההוראות שהוציאה הרבנות הצבאית".

דוד ברזילאי מתגורר באומן מזה כשנתיים, והוא מספר כי ביום הכיפורים יתפללו בקלויז כמאה אנשים בלבד. "כמו רוח רפאים פה. עצוב. אין אנשים. ללכת ברחובות הריקים ולראות את הכול סגור – זה מדכא. אנחנו מחכים ליום שאחרי יום הכיפורים, אז ייפתחו הגבולות והכניסה תותר. גם המקומיים ממתינים, כי אין להם עבודה ואין להם מה לאכול. הנחמה היא בכך שמי שבא לפה יוצא עם חיוך לכל השנה ועם הקלה שאבן ענקית ירדה ממנו".

עם השמירה הקפדנית וההוראות, מעריך הרב משה סבאג, רב בית הכנסת "לה ויקטואר" שבפריז, כי יתפללו בו השנה כ-800 איש. זה אולי נשמע הרבה לאוזן ישראלית בסגר, אבל בית הכנסת הגדול של צרפת ואחד הגדולים באירופה – מארח בימים הנוראים לא פחות מ-4,000 מתפללים בשנים כתיקונן, המגיעים לשמוע את הנוסח העתיק של הקהילה שנוסדה בסוף המאה ה-19. השנה יורשו להיכנס רק מתפללים שנרשמו, שילמו ותושאלו מראש.
בית הכנסת העתיק "נוז'יק" שנחנך בשנת 1902, הוא היחיד מבין בתי הכנסת בוורשה ששרד את השואה. אך מאז ועד היום לא הצליחו ספסליו להתמלא עד תום, כמו בימים שקדמו להשמדת יהדות פולין. 400 מקומות יש בבית הכנסת, ובימי השיא של החגים מגיע מניין המתפללים בו ללמעלה מ-150. השנה יהיו שם מעט פחות – כמאה יהודים".

120 מתפללים מגיעים מידי שנה לבית הכנסת "לוס פליז" שבהוליווד, קליפורניה. השנה הצפי הוא ל-35 מתפללים בלבד, בחניה הפתוחה של בית הכנסת. "למרות ההקפדה על הריחוק וחבישת המסכות – אנשים חוששים להגיע", מסביר הרב לייבל קורף, שליח חב"ד ורב בית הכנסת.
בישראל יושבים מיליוני אזרחים בסגר כבד, בתי הכנסת נטושים כבר חצי שנה, התחלואה בשיאה וגם מקרי המוות. אבל מרחק אלפי קילומטרים מכאן, בסין, חזרו לשגרה מלאה. "בזכות הסינים הממושמעים אנחנו נמצאים במיקום הכי בטוח", אומר שליח חב"ד, הרב שמעון פרוינדליך.

"אנחנו מאחלים ש'תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה', ולשמחתנו ניו-זילנד היא נראה המקום הכמעט יחידי בעולם שברוך ה' פתח שנה עם הרבה ברכות". את הדברים אומר הרב אריאל טל, רב בית הכנסת "בית אל", והאחראי על כל החיים היהודיים בקהילה מטעם מכון עמיאל. "נכון לעכשיו אנחנו מתנהלים כרגיל, בלי ריחוק ובלי מסכות, ומקפידים על היגיינה".

בניגוד לבתי הכנסת בישראל ובעולם, בארבעת אולמות התפילה של מרכז הכנסים "בית וגן" בירושלים לא תהיה שום מגבלה על מספר המתפללים. איש לא יחבוש מסכה, ואיש לא ישמור על ריחוק חברתי. כל הגברים, הנשים והילדים במקום הם חולי קורונה מאומתים. ההכנות לחגי תשרי החלו כבר בחודש שלפני: "דרשנו מכל הנהלות המלונות, ובמיוחד במלוניות שבהם יש חולים חרדים, תפריט חג מיוחד. זה אומר שבראש השנה היו 'סימני החג' כמו ראש של דג, ובערב יום כיפור יקבלו לעקח, כלומר עוגת דבש. בנוסף, הובאה למלונית בבית וגן בריכה שבה יוכלו הגברים לטבול בערב יום כיפור".