שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גנגוטרי: מסע אל המקורות

    "מרגש ומוזר ללכת לאורך נהר עד לתחילתו, עד למקום שאחריו אין עוד נהר, בעיקר כשזה נהר גדול וחשוב". שמונה מטיילים, בלי מדריך ובלי מפה, יוצאים לפני תחילת העונה, נגד כל הסיכויים ובשביל האתגר אל עבר "לוע הפרה", המקום בו מתפרץ הגנגס ומתחיל לזרום

    שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עזב את הכל, נפרד מכולם ויצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.

    ---------------------------------------------------------------------------------------

     

    אחרי החום הגדול של קורבט ורישיקש, דלהי ורג'אסטאן, המפי וגואה, אום ביץ' וורקלה, בנגלור ופורי, אחרי יותר מחמישה חודשים בערבות תת היבשת השטוחות, הגיע הזמן לחזור להרים שאהבתי, לגבול הטבעי בין הודו החמה והגשומה לטיבט הצחיחה והגבוהה.

     

    בואו נחזור כמה מיליוני שנים אחורנית. תת היבשת ההודית מופרדת בגבולה הצפוני משאר אסיה באמצעות ים, אך הלוח הטקטוני שעליו היא מונחת נודד צפונה לקראת התנגשות בלתי נמנעת עם אסיה, שנכון לאז נגמרת בערך בסין
    צילום: נמרוד הלוי
    מדרום. נורא מסקרן אותי לראות מה קורה בתקופה הקצרה של בערך כמה אלפי שנים, שבמהלכה דבר כזה מתחיל לקרות. מה קורה כשהים נשפך הצידה ומפנה דרך ליבשת שמתקדמת לתוכו והיבשת שממול נלחצת, מתרוממת, מתכווצת ונדחקת? כמו באוטובוס המקומי לגנגוטרי, כשההודי הבריא והמיוזע ההוא התיישב לידי ואני, כמו תת יבשת הודית, נלחצתי לתוך החלון עד שכמעט התפקעתי כמו הר געש.

     

    אז במשך מיליוני שנים היבשת ההודית לחצה את היבשת האסיאתית צפונה, התגנבה מתחתיה ודחפה אותה כלפי מעלה, וזו הסיבה והתוצאה והתופעה שקוראים לה הימלאיה. תוקפנות הודית גיאולוגית מתמדת מחד והתקפלות ודחיסה של אסיה מאידך, יצרו בסופו של תהליך את חומת הסלע הענקית הזאת, שמשתרעת על פני למעלה משלושת אלפים קילומטרים ומתרוממת עד כמעט תשעה קילומטרים באוויר, שהוא, לצורך ההשוואה, גובה הטיסה של מטוס ג'מבו.

     

    יש טיפוסים שמתים על זה ויש כאלה שזה לא אומר להם כלום. אני מהסוג הראשון, מהמתלהבים, ומה שבמיוחד נהדר בעיני זה שכל התהליך הזה נמשך כל הזמן. הרכס ממשיך להתרומם גם היום. הודו ממשיכה להידחס מתחת לטיבט שממשיכה להתרחב ולנגוס בסין. אומרים שהפסגה של האוורסט גובהת סנטימטר בשנה. הכל ממשיך להתרומם, ואפשר לראות ולשמוע את זה קורה כשנוסעים למעלה להרים, גבוה בצד העמקים והקניונים התלולים ונתקלים תכופות במפולות אדמה, סלעים ושלג. אפשר לראות איך העמק כולו נאכל, מתכרסם ומתמוטט ושבילי הגישה נסללים כל שנה מחדש. מעל השביל שעליו אנו צועדים תלויים סלעי ענק. די במשב רוח קליל וסלע נעתק ממקומו ומתדרדר במהירות נצברת בעמק שפניו חרוטים ממפולות ומצטלקים בצוקים חדשים כל הזמן. טק.. טלאק... טיק.. לאורך כל הדרך למטה, כמו נקישות של עץ, רעש דק ועדין שאינו מזהיר ואינו מסגיר את העוצמה והסכנה.

     

    ברכס ההימאלאיה של מדינת אוטאראנצ'אל, גבוה בקרחוני העד, נמצאים המקורות של ארבעת הנהרות החשובים והגדולים בהודו, וביניהם נהר הגנגס החשוב כל כך, שחוצה את הודו לרוחבה ומביא איתו כל כך הרבה חיים.

     

    הגנגס מתחיל בקרחון "גנגוטרי", בגובה של כמעט 4,000 מטר מעל פני הים.

     שם, מתוך צוק הקרח החד, נובעת נביעה. מים חיים וקרים זורמים מתחת לקרח, משפריצים מתוכו החוצה ונאספים לבריכה קטנה מוקפת קרח שקוף. משם, כמו שמים מחפשים תמיד מקום נמוך לזרום אליו, במין זרזיף הססני ולא מכוון, הם נשפכים וזולגים מאחת הגדות הנמוכות של הבריכונת התמימה הזו, ובלי לדעת הם יוצאים למסע תלול שוצף וגועש למטה, על פני אלפי קילומטרים, עד לים בנגל שבמזרח.

     

    הנה טיפת מים אחת טריה שזה עתה נמסה ויצאה מתוככי הקרחון החשוך לשמש הצורבת מתחילה את דרכה, כמו בלידה. טיפה יקרה, מסרי ד"ש לווישנו בכפר של גנגוטרי, לשיבפורי בהארידוואר, לסיידי הנפלאה מוורנסי, תמסרי גם ד"ש לילד הבנגלי שיטפס גם השנה על גג כדי לא להיסחף, אחרי שיתווספו אלייך מאות יובלים ותהפכי מטיפת מים צלולה אחת לזרם חזק של מים חומים והרסניים. אני זוכר אותך כשהיית כזאת קטנה, עוד לפני שנולדת.

     

    ארוחת ערב מתחת לקרחון

     

    נתי נכנס לחדר האוכל ופניו נמלאים תדהמה. זה לא חדר, זה חלל שסגור בשלושה קירות והקיר החסר פונה לקרחון. השעה שבע בערב, השמש כבר שקעה ועכשיו הקרח מקרר כמו מזגן ענק. רוח מקפיאה נושבת מההר ואין כבר קרני אור מחממות. עדיין, באור העמום שנותר, הקרח בוהק בגוון כחול זוהר כמו חלקת ירח על ההר. קר.

     

    הוא נכנס עטוף כולו במעילים וצמרים ונעליים. משקפיו מכוסות אדים, מבטו חלול, פניו מעוותים מהקור. הבאבא שמגיש את האוכל באשראם בבוג'יבאסה פוקד עליו להסיר את נעליו בכניסה. כשכפות רגליו נוגעות ברצפת הבטון הערומה הוא מסתכל עליי במבט מלא שנאה ואומר "ממש מתחילים לעלות לי על העצבים פה באשראם הזה...". הוא מתיישב לידי על שטיח דקיק המונח לאורך הקיר וכובש את מבטו ברצפה החשוכה. אין לו כח להתמודד עם זה ואין לו חשק לראות שמישהו רואה אותו ככה. הוא כמעט מתפוצץ בזמן שעוד אנשים מצטרפים ומתיישבים לאורך קירות החדר.

     

    ערב בהיר יורד על האשראם ועל מרגלות הקרחון בבוג'יבאסה, גובה 3,700

    צילום: נמרוד הלוי

     מטר. הנקודה הקרובה ביותר למוצא הנהר בה ניתן לישון בלילה. העובדים החרוצים מטיחים מגשי נירוסטה עגולים במהירות ובוצקים לתוכם אורז, עדשים, ירקות מבושלים וצ'פאטי. אני מסתכל על נתי ההמום ומבין שאני בוודאי דומה לו, אולי אפילו אני נראה יותר גרוע. אני כל כך קפוא שאני בכלל לא מבין מה עובר עליי. לא קר לי? אני לא רעב? אני עייף? איבדתי כל אחיזה במציאות ועדיין יש משהו בטבע הזה ובקירבה אליו שמהפנט אותי.

     

    קר, אבל אנשים חיו ככה, ועדיין חיים, גם כאן באשראם, 11 חודשים בשנה. גם אני איכשהו מרגיש טוב להיות כאן, ככה לפחות נדמה לי. לפני האוכל שרים ומברכים ומוחאים כפיים במין טקס דמוי תפילה. האוכל מתפקד גם על תקן תנור חימום. הוא כל כך חריף שאני יושב על רצפה קפואה בטמפרטורה מתחת לאפס ואני מזיע. חם לי, הפה שלי בוער, בטני לוהטת. בחיי, כל כך חריף שאפשר לקבל כוויה באצבע אם טובלים אותה בירקות. הקרחון מקפיא שם מולנו ונתי מסיר מעליו שכבה אחרי שכבה. אחר כך נישן במרתף תת קרקעי, דחוק אפל וטחוב, נצטופף שם ונתכרבל בתנאי חנק מתחת לשמיכות פוך כבדות ומלוכלכות עד 6 בבוקר. כמו תינוקות.

     

    מרגש ומוזר ללכת לאורך נהר עד לתחילתו, עד למקום שאחריו אין עוד נהר, בעיקר כשזה נהר גדול וחשוב כמו הגנגס. לאורך כל הדרך, מרישיקש לאוטארקאשי ואחר כך לגאנגנאני ועד גנגוטרי, ומשם לאשראם בבוג'יבאסה ועד לגאומוק - 'לוע הפרה' בהינדי ומקור הגנגס למעשה, הנהר ליווה אותנו ואנחנו ליווינו אותו. מכל מקום ראינו אותו זורם שם למטה, במקום הנמוך ביותר, ממהר ומזדרז, נדחף בנקיקים צרים, זורם מתחת לקרחונים, מפלס את דרכו מבעד למפולות, מתנפץ לקצף במפלים ומרעיש ומתעקל. הנהר שם למטה, חורץ את תחתית העמק התלול ואנחנו צועדים בשביל צר על צלע הר במקביל, מטפסים לאורכו, מחפשים את מקורו, חושפים אותו, מגלים את סודו, תיכף ונכבוש אותו והוא כבר לא יוכל לנו, אבל כאן, בינתיים, הוא חזק ומהיר ובטוח ואנחנו איטיים, וקר לנו וקשה לנו לנשום.

     

    קור מקפיא נושב מהקרחון. האוויר דליל וצלול, אותה דממה שורקת של מרחבי אין קץ, אותו לובן קורן מהקרח שנראה כמו פיתוי, כמו חלום. כל כך גדול ועדיין כל כך רחוק. השמים גדולים ויערות עקשניים תלויים על בלימה בגובה הר מסולע. הנוף הזה כל כך מסעיר אותי. שוב ושוב אני משתומם מהכוחות האדירים. רואה הר שנראה כל כך חזק ופתאום בצלעו צלקת, כריתה. כמו ביס של ענק זולל הרים ובתחתיתו פירורים מארוחה דשנה, שפוכת אבנים וגזעי עצים קרועים מונחים על גדת הנהר, הנהר הממהר שלא חיכה ומצא לעצמו מעבר אחר.

     

    שמונה חברים היינו והיה כל כך כיף. לא תכננו כלום. אמרנו מה שיהיה יהיה, נגיע ונראה. זה כל כך לא אני, אני כל כך לא כזה, אבל בשביל האתגר -בכל זאת, זה לא סתם טראק אלא מסע עלייה לרגל ללוע הפרה. המשמעויות הקארמתיות והדתיות של נחישותנו, אמונתנו (או תמימותנו) והליכתנו נגד כל הסיכויים, בלי מדריך ובלי מפה, לפני תחילת העונה, לתוך העמקים התובעניים, ההצלחה המסחררת והתענוג שהיה לנו לאורכה, עוד יידונו באריכות בגירסה החדשה של "בהגווד גיטא" ויהפכו למנטרה משודרגת של פלג חדש בהינדואיזם שמטיף לספונטניות תודעתית באמצעות מדיטציה של כוונות טובות.

     

    כחמישים קילומטרים לפני גנגוטרי יש מקום בשם גאנגנאני, מעיינות גופרית חמים מאוד בגובה 2,100 מטר מעל פני הים, עם מסעדה קטנה ליד ומלון זול ובסיסי. חשוב לבלות את הלילה שאחרי הצעידה המאומצת במעיינות. הגופרית והמים החמים הם עיסוי לשרירים המכווצים. כל ההליכה המפרכת, הרוחות והקור, העייפות והצריבה, נדמים משם כמו חלום רחוק ומתוק.

     

    ____________________________ 

     

    הפרקים הקודמים:

     

    1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל  20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא   22. רג'סטאן רויאל אקספרס  23. הטאג' מאהל: בלי מילות תואר 24. כולם אוהבים את רישיקש  25.  הפארק הלאומי קורבט

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האשראם בבוג'יבאסה. לא מלון 5 כוכבים
    צילום: נמרוד הלוי
    "הגיע הזמן לחזור להרים שאהבתי"
    צילום: נמרוד הלוי
    מומלצים