שימלה והעמק השווה
אולי בגלל שהיא הזכירה לו את ירושלים, את רוחות החורף, את ריח האורנים, את השקט החבוי בהרים, ואולי זה בגלל שסוף סוף זכה ללגום קפה לאטה ראוי - נמרוד הלוי מגיע לביקור קצר בעיירת הקיט של עשירי הודו ונשאר, ואז עוד קצת נשאר
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עזב את הכל, נפרד מכולם ויצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.
---------------------------------------------------------------------------------------
שימלה כל כך יפה. מזכירה לי את גנגטוק, את דרג'ילינג, את קטמנדו. סביבה הרים ועמקים תלולים, יערות צפופים ורכס ההימליה תלוי מצפון ומנצח על כל הגבעות הקרובות. כמעט 300 ק"מ מפרידים בין שימלה לרכס הגדול ולמרות זאת בבוקר בהיר ההרים נדמים כל כך קרובים. ניתן להבחין בקמטי ההרים ובקרחונים שעל הפסגות.
רוח הררית קרירה נושבת על רום הרכס שעליו בנויה שימלה "עילית"
והשמש צובעת את המדרחוב השקט בגוון כתום מפנק. אין מכוניות, אין ריקשות ואסור לעשן ברחוב. שקט ושלווה, אירופה קטנה וגגות רעפים אדומים שמזכירים את שווייץ או אנגליה. מטופח, נקי וירוק. אין פרות, אין צואה, אין ביוב, יש הודים עשירים ומתוחכמים ו"הַאנִּי-מוּנרז", תיירות פנים בסטנדרט גבוה.
למרגלות ההר מונחת שימלה "תחתית". רשת של עליות תלולות, סמטאות, שווקים ומדרגות מתישות קושרת את שני חלקי העיר. מחלון חדר המלון שמעל לכנסייה העתיקה אני רואה את ההרים, העמקים ואת הרכס המושלג הרחוק. אולי זה בגלל ששימלה קצת מזכירה לי גם את ירושלים, את הרוחות בחורף, את ריח האורנים, את השקט, הילדים המשחקים. אולי זה הקפה לאטה הסביר בבאריסטה עם העוגות, המוזיקה והמפיות. אולי זו ההבטחה שמתחבאת מאחוריי כל הר 360 מעלות סביבי, כאן בהימאצ'אל, ארץ ההימליה הנצחית. ואולי בעצם, פשוט סוף סוף יש כאן חיבור נורמלי לרשת, XP ותמיכה בעברית. ככה או ככה, באתי ליומיים, נשארתי שישה. נסעתי לעמק פאבר, ישבתי יומיים בבית בכפר, עכשיו חזרתי שוב, לא יודע מתי אני נוסע הלאה. נראה.
זה הבית שגרתי בו
מאה קילומטר מזרחה בקו ישר, כמעט באמצע הדרך בין שימלה לעובי הרכס הגדול. אלה העמקים הנמוכים, בגובה 2,000 מטר מעל פני הים וההרים סביבם מתרוממים עד 3,500 מ' ויותר. אמצע שום מקום, מקום יפהפה, לא מיוחד, לא מפורסם. מקום שאנשים חיים בו כמו שהם חיים בכל רחבי ההימליה בחמש מדינות. השקט, העץ, המים הצלולים. טרסות משסעות את ההרים הגדולים סביב ואנשים מגדלים תפוחי עץ ואדמה, דובדבנים, אפונה.
הבית בן שתי קומות. למטה המטבח, חדר גדול עם כירה וכמה מזרונים. למעלה, שני חדרים גדולים ורצפת עץ נוקשת עמומות. חלונות מזרחה, מערבה וצפונה. שטיחים, ספות, מיטות, כריות. בארונות הקיר עבודות יד, תמונות של קדושים, תכשיטים, ספלים מעוטרים. מהחלון הצפוני מעל לגינה, לכיכר הכפר, לבית הספר ולמנזר, נוחת רכס שאנ'צ'אל הלבן. אנשי ההרים פניהם אחרות. רבים מהם גלו מטיבט ומנפאל כבר לפני שנים רבות. עיניים לחוצות מלחיים סמוקות, מבט צר ותמים. יפים בעיניי.
הנה עוד מקום שהייתי יכול להישאר בו איזה מיליון שנה, לפחות ככה זה מרגיש בידיעה שבאתי לשבת יומיים. קרוב אל הטבע ככל הניתן, כך נדמה, הכי אמיתי, הכי אותנטי, אין כאן תיירים, אין בתי מלון, אין נייר טואלט, אין מים מינרלים. הנחת חודרת לעצמות, האנשים מדברים בשקט, מחייכים, עשב ירוק בכל, פרוות הכלבים מצומרת ונקייה, הפרות שמנות יותר, המים חיים, צלולים ומרווים, מים עם טעם. בצל קר מיד, השמש הרחוקה מצליחה לחמם רק איפה שהיא זורחת וכל החי והצומח מתרוננים לקראתה. על הדשא מתחת לבית מצטרפת אלינו חבורת ילדים לשעת שיזוף, מתבוננים מרותקים בתמונות הצבע של ה"לונלי פלאנט", בוחנים אותנו ואת המצלמות שלנו בעיניים פעורות ובחיוך סקרן.
כמה בחורים יושבים על סלע מנצנץ, מתצפתים מבויישים מרחוק. אני רואה אותם על רקע תהום כחולה וחלולה, מעברה השני עוד הר חום משובץ טרסות ירוקות וענן קטן אחד חצי אפור מצל בכהה שליש מהתמונה. איך אפשר להסביר? כנראה שאי אפשר. עשן מתחיל להיתמר לפני השקיעה, בבתי הכפר מתכוננים לצינה ולחושך. מרתיחים מים, מבשלים אוכל, מדליקים עששיות ומצטופפים. כשחושך במקום הזה - רוצים לישון. וכשאור, מיד כשאור מתעוררים. ככה זה בטבע.
כשאני יושב על האדמה שקשתה מדריכות, מפורר בידיי את הסלע הרך, השמש מחממת את הגב ורוח קלה מדגדגת, אני מרגיש את המשיכה. את המגנט של ההרים ושל האדמה ואת האנרגיה שמקיימת את כל זה, אני מרגיש שאני חלק מהכוחות האלה, חלק טבעי, בלי מאמץ. כאילו זה המקום הנכון, גם אם אני זר בו, ההרים האלה מחבקים אותי, השקט שהם כולאים מלטף אותי, הצבעים צובעים אותי. מכאן אני מבין ששימלה, עם על הנוחיות והקפוצ'ינו רק מסיטה אותי ומבלבלת. כל האנשים, השלטים, המסעדות, האינטרנט. כל הגירויים נראים כרק מסיחים את הדעת שעכשיו היא צלולה כמו המים שזורמים תמיד למטה. מדיטציה טבעית. ניקיון כללי. רק הזמן עובר ובבקשה שיעבור לאט.
עוזב ושב
כשעזבתי השמים בכו. ברקים ורעמים, ענן שחור וזועף, דרך בוצית וחלקה, כבר אני רוצה לחזור, להתפייס ולהישאר עוד. הדרך ארוכה וקשה, הדרכים בצפון גרועות במיוחד. עלייה וירידה וסיבובים מתישים והאוטובוס חורק כאילו תיכף יתפרק והוא צפוף מעל ומעבר באנשים עם פנים נוגים שנראים כאילו תלשו אותם משלוותם, חרדה מהלא נודע ומפגעי הדרך בעיני כולם. כשהגעתי לשימלה בפעם השניה, עייף וטרוד, כבר היה לילה קר. הנה העליות התלולות שאהבתי, הנה החנויות עם הדברים הטובים. הכל סגור ומוגף ורטוב ועזוב. רק הרוח משתוללת ברחוב. במלון המוכר מחייך לקראתי ושמח הבחור מהקבלה. שוב בחדר המשקיף לרכס, נראה כאילו נעדרתי שנים, אני צריך שמש לצאת מהמצב רוח המלנכולי הזה. שמש עכשיו.
בבוקר היא זרחה והציפורים צייצו, שוב הכל בהק ואהבתי את שימלה. רק נשארה איזו כמיהה שקטה למקום הפשוט ולדממה המרתקת. עכשיו אני נוסע משימלה ואני יודע שבכל מקום בהימליה, מאחורי כל עיר ובין כל שני רכסים, ישנו עמק ארוך ומפותל מלא כפרים ואנשים ובתים יפים ומים צלולים. כאילו ראיתי מאחורי הקלעים, הצצתי לעמק שחוצה את ההר והרגשתי את הקצב האמיתי של החיים בו.
בשבוע הבא: אמריצר ודהרמסלה, אחר כך מנאלי והבית חרושת לצ'אראס של הודו.
____________________________
הפרקים הקודמים:
1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל 20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא 22. רג'סטאן רויאל אקספרס 23. הטאג' מאהל: בלי מילות תואר 24. כולם אוהבים את רישיקש 25. הפארק הלאומי קורבט 26. גנגוטרי: מסע אל המקורות
לפנייה לכתב/ת 
