שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: AP
    התחיל בפייסבוק, נגמר בכיכר. ימים של הפיכה
    המחאה ברשת עברה ב-25 בינואר לרחוב המצרי, ומאז טסה קדימה. מובארק נאם שלוש פעמים ואכזב את ההמון, "יום הזעם" ו"יום העזיבה" לא גרמו לשינוי - ובדרך להתפטרות היו גם קרבות רחוב, וקרבות על התודעה. 18 הימים ששינו את המזרח התיכון

    המחאה שהחלה בפייסבוק ובטוויטר הביאה בסיכומו של דבר לסוף עידן מובארק. לפני 19 יום, עם פתיחת ההפגנות נגד נשיא מצרים מאז 1981, נראה היה שהשלטונות ידכאו אותן במהרה. מצרים, אמרו כולם, אינה תוניסיה. אבל קצת יותר משבועיים לאחר מכן, מיליונים בארץ הפרעונים חוגגים עוד הפיכה מוצלחת בצפון אפריקה, ואת הסתלקותו של השליט הבלתי-מעורער שלהם.

     

    מזרח תיכון חדש - עדכונים אחרונים ב-ynet:

     

    "יום הזעם" שפתח את המחאה הוציא עשרות אלפים לרחובות. המפגינים, שהתארגנו בעיקר דרך הרשתות החברתיות, דרשו את התפטרותו של הנשיא חוסני מובארק, ודמויות פוליטיות מהאופוזיציה עדיין לא נראו בשטח. ההפגנה הזו, מחאה נדירה במצרים של עד לפני שלושה שבועות, הגיעה על רקע ההפיכה בתוניסיה - אך גם לפניה נראו ניצנים של חוסר שביעות רצון מהמצב.

     

    מצרים חוגגת: המהפכה הושלמה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מוחמד אל-בראדעי, שיהפוך אחרי שובו למצרים לאופוזיציונר המוביל של המחאה, כינה חודש לפני כן את מובארק "קיסר" ואמר כי החברה המצרית היא "פצצה מתקתקת". הבן המיועד לגדולה ולנשיאות, גמאל, הציג רפורמה כלכלית, בעקבות המצב המידרדר, שגם הוא הביא בסופו של דבר לפתיחת המחאה ההמונית. אבל עדיין, אף אחד לא העריך ששלטונו של מובארק בסכנה. ארצות-הברית, למשל, במסמך שדלף לוויקיליקס, כתבה כי "אם יחיה עד אז, מובארק ינצח בבחירות". אבל הכל השתנה ב-25 בינואר.

     

    25 בינואר: ביום הראשון למהומות, שהפך לשמה הלא רשמי של ההפיכה, נהרג שוטר מפגיעת אבן. שני אזרחים נהרגו אף הם, מירי כדורי גומי. מובארק איפשר למפגינים "להוציא קיטור", ולא האמין שזו כנראה תהיה הטעות הפטאלית שלו. אחרי חצות פשטו שוטרים על כיכר א-תחריר בקהיר, שתהפוך למרכז המחאה, וניסו לפזר את המפגינים. "הכיכר נראתה כמו שדה קרב", הם סיפרו. מזכירת המדינה הילרי קלינטון היתה בעת ההיא בטוחה: "ממשלת מצרים יציבה".

     

    צילום: AP

     

    26 בינואר: שלטונות מצרים הודיעו כי לא יתירו הפגנות נוספות, אבל למרות זאת האזרחים התעלמו מהאיסור והתעמתו עם כוחות הביטחון. טוויטר נחסם, במטרה להקשות על המפגינים, ו-860 מהם נעצרו. בסואץ, אחד ממוקדי המהומות בימים הראשונים, נפצעו 70 איש.

     

    27 בינואר: אל-בראדעי נחת בקהיר והציע לעמוד בראש ממשלת מעבר. "מובארק, זמנך עבר", אמר הדיפלומט הוותיק לאחר חזרתו למצרים. ההפגנות נמשכו, הבורסה המצרית נפלה, אבל התיירים הישראלים לא התרגשו: "החשש נמוג מול מראה הפירמידות והספינקס. יותר רגוע כאן מאשר בירושלים".

     

    28 בינואר: יום שהחל במעצר לילי של בכירים ב"אחים המוסלמים", הסתיים ב-27 הרוגים, במהלך הפגנות ענק ברחבי מצרים. המשטרה נסוגה באלכסנדריה ובסואץ, מובארק הטיל עוצר ואל-בראדעי נשטף במים, לאחר שהשתתף במחאה בקהיר, לאחר תפילות יום השישי.

     

    צילום: AFP

     

    29 בינואר: נאום ראשון של מובארק מתחילת ההפגנות. הוא פיזר את הממשלה והביע צער על מות המפגינים, אבל טען כי כוחות הביטחון פעלו כראוי. הנשיא המצרי מינה לראשונה סגן, עומר סולימאן, והבן גמאל התפטר מתפקידו במפלגת השלטון. אבל את האופוזיציונרים הנאום וחילופי הגברי לא שכנעו. באחד הימים המדממים ביותר של המהפכה, נהרגו עשרות בקהיר ובסיני, הביזה הפכה למכת מדינה ומרד פרץ בבתי סוהר, שם סוהרים ירו באסירים.

     

    30 בינואר: הקרב על התודעה מגיע לשיאו. מצרים סגרה את אל-ג'זירה, ובטלוויזיה המצרית ניתן היה לראות בעיקר תמונות של גשר, בעת שהמונים המשיכו להפגין בא-תחריר. מובארק, בינתיים, ביקר עם הצמרת החדשה שלו בבור הפיקוד והאריך את העוצר, שלא נאכף במהלך ימי ההפיכה.

     

    31 בינואר: לראשונה מאז הסכם השלום, כוחות צבא מצריים נכנסים לסיני, במטרה לדכא את המהומות. הישראלים, שלא רצו לוותר על החופשה בשכנה מדרום, נוחתים בנתב"ג ומספרים: "ראינו מהפכה בשידור חי". מובארק ממשיך להאמין שמהפכה לא תהיה כאן. הוא אישר לממשלתו לדבר עם האופוזיציה ודרש מאחמד שפיק, ראש הממשלה החדש, לספק מקומות עבודה ולהחזיר את האמון בכלכלה. עומאר שריף וסלבס נוספים קוראים לו לפנות את המקום.

     

    צילום: AP

     

    1 בפברואר: יום דרמטי נוסף נפתח עם הפגנות תמיכה ראשונות במובארק, המשיך עם המחאה הגדולה ביותר נגד שלטונו - "צעדת המיליון" - והסתיים בנאום של הנשיא בן ה-82. מאות האלפים אמנם נשארו בכיכר ולא צעדו לארמון הנשיאות, אך שעות לאחר מפגן המחאה העצום, הודיע מובארק: "אפרוש אחרי הבחירות, לא אתמודד לכהונה נוספת". המפגינים, שציפו לפרישה מיידית, התאכזבו - לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה. "לך עכשיו", הם זעקו.

     

    2 בפברואר: חשש ממלחמת אזרחים מצרית. תומכי מובארק מסתערים על הכיכר המרכזית עם סוסים וגמלים ומתעמתים בקרבות רחוב עם יריביהם במשך שעות ארוכות. הם יידו אבנים, עקרו מרצפות ואף השליכו בקבוקי תבערה לעבר המוזיאון הלאומי המצרי. ארצות-הברית מגבירה את הלחץ על מובארק ודורשת להקדים את הבחירות ולפתוח בתהליך השינוי.

     

    3 בפברואר: טנקים נכנסים לא-תחריר, הצבא עוצר עיתונאים ומונע את הסיקור, אבל המפגינים ממשיכים בשלהם ומסרבים להתפנות מהכיכר. גם הבריחות מבתי הסוהר נמשכות. מתכנן פיגועים נגד תיירים ישראלים בסיני נמלט, וכך גם רוצחה של הזמרת הלבנונית סוזן תמים. הצעיר הישראלי שנעצר בסואץ, תומר סחייק, שוחרר וסיפר: "החוקרים היו נחמדים".

     

    צילום: רויטרס

     

    4 בפברואר: גם "יום העזיבה" לא משכנע את מובארק לעזוב את מצרים, וכך גם דרישותיו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. מי שכן התפטרה היא מגישת הטלוויזיה המצרית שאהירה אמין, שהפכה מיד לסמל המהפכה. "נמאס מהתעמולה, עכשיו אני בצד של האנשים", אמרה השדרנית.

     

    5 בפברואר: השלטונות מנסים לשכך את המהומות, ושבת שקטה עוברת על קהיר. גמאל מובארק ובכירים אחרים מתפטרים ממפלגת השלטון, עשרות פעילי זכויות אדם משתחררים ממעצר. בינתיים, מתברר כי למובארק ומשפחתו הון עתק - בין 40 ל-70 מיליארד דולר.

     

    6 בפברואר: העייפות משתלטת על אנשי עיר האוהלים בכיכר א-תחריר, והמחאה דועכת יחסית. משא ומתן נפתח בין סולימאן לתנועות האופוזיציה, ובהן "האחים המוסלמים", וההחלטות הראשונות - שחרור עצורי המהומות והסרת הפיקוח ההדוק על כלי התקשורת.

     

    7 בפברואר: יום נוסף ללא אלימות והפגנות ענק חולף לו, וקלינטון אומרת כי התפטרות מיידית של מובארק "תסבך" את השינוי במצרים. בגרמניה מדווחים כי הנשיא הקשיש והחולה עשוי לפרוש למוסד רפואי ליד באדן-באדן, אם ייאלץ לעזוב את מדינתו.

     

    צילום: רויטרס

     

    8 בפברואר: מובארק ממשיך בעסקים כרגיל ופוגש את שר החוץ של האיחוד האמירויות, סגנו סולימאן אומר כי יש "מפת דרכים" מוכנה להחלפת השלטון - אך מבהיר: "לא נסבול את ההפגנות עוד זמן רב". בוושינגטון, שם הואשמו בבגידה במובארק, מרגיעים: הברית עם ישראל שרירה וקיימת.

     

    9 בפברואר: המהומות מתחדשות, והפעם בדרום מצרים. המפגינים הציתו מבנה שלטון בעיר אל-חרגו, כוחות המשטרה פתחו באש חיה והרגו שלושה. עוד גיבור נחשף: בכיר גוגל ואאל רנאים, שנעצר ל-12 יום ו"נעלם" לאחר שהיה ממארגני "מחאת הפייסבוק", בוכה בראיון טלוויזיוני והופך ליקיר האומה.

     

    10 בפברואר: השמועות גוברות עם כל דקה, ההמונים בכיכר א-תחריר מצפים בקוצר רוח, אבל מובארק שוב לא מספק את הסחורה. "אני מעביר סמכויות לסגני סולימאן", הוא אומר בנאום הטלוויזיוני השלישי שלו במהלך ימי ההפיכה, אך את המילים "פורש" או "עוזב" הוא לא משמיע. המפגינים זועמים, חולצים נעליים ומאיימים: "נצעד לארמון".

     

    11 בפברואר, 18:04: "מובארק פרש מתפקידו והעביר את השלטון לצבא", מוסר סולימאן - וברחבי מצרים פותחים את השמפניות. אחרי 18 יום, המהפכה הושלמה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חגיגות ניצחון בכיכר א-תחריר
    צילום: רויטרס
    מובארק בדמות היטלר
    צילום: AP
    נואם לאומה, ולא משכנע
    צילום: AP
    אש במצרים, בימים הראשונים למהפכה
    צילום: רויטרס
    מומלצים